הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
alfie :: crying at teatime
emi, 2005    [אלבום]
Crying at teatime הוא אלבום קליט, שלא מאבד מהמהות של אלפי. הם שומרים על המלודיות של האלבומים הקודמים, שומרים על האווריריות של השירים, על המלנכוליה הקלה, אבל מוסיפים את הקצביות, קצת רוקיסטיות, הדבר הזה שהופך את האלבום למשהו שהרבה יותר כיף לשמוע
מאת: Discord בתאריך 26/12/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
peccatum
strangling
from within
shape of
despair

shades of...
lou reed/john
cale

songs for
drella
john
frusciante

niandra lades
& usually
just a
t-shirt
genesis
selling
england by
the pound
cocteau twins
pink opaque
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8 (1 מדרגים)

רוצים גם?
להתוודע לאמן בפעם הראשונה בהופעה זה דבר מסוכן. בשבילי. גם אם המוזיקה טובה, הרבה פעמים אני מאבדת את הסבלנות אם אני לא מכירה את השירים. זו בעיה, ויש לי אותה גם עם דיסקים חדשים (זה בסדר, אני עובדת על זה), אבל הופעה זה משהו מחייב. בעיקר כשהיא באירלנד, ההופעה הראשונה והיחידה בטיול של חודשיים וחצי. בן זוגי לטיול רצה מאוד לראות הופעה של Alfie, ואני כמובן הצטרפתי. כשבועיים לפני, בסקוטלנד, טרחנו להצטייד כל אחד בדיסק – אני ב-Do you imagine things, האלבום הקודם שלהם, והוא בדיסק המדובר, החדש, Crying at Teatime, שיצא ממש לא הרבה זמן לפני כן. בנוסף, התחמשנו במפצל לאוזניות (לא דבר שקל למצוא, מסתבר), כך ששנינו נוכל להאזין לאלבום החדש ביחד. לאלבום שאני קניתי האזנתי כמה פעמים לפני כן בשמיעות חטופות ואהבתי. די אהבתי. הוא היה נחמד. את האלבום החדש, כששמענו אותו ביחד, לא כל כך אהבתי. הוא נשמע לי רגיל מדי בהאזנה ראשונה ושניה, וגם ללכת ברחוב עם שני זוגות של אוזניות שיוצאות מאותו דיסקמן זה די מסורבל, אז וויתרתי אליו והתפניתי לדיסק שלי, שהתחיל להתחבב עליי יותר ויותר.

די מהר הגיע יום ההופעה, ואני התחלתי לחשוב שאולי לא אהנה, הרי אני לא מכירה אותם ממש טוב, שמעתי דיסק אחד בקושי, וכן הלאה בעיות שרק אני מסוגלת לחשוב עליהם. אבל ללכת לראות הופעה בטמפל באר זה לא משהו שהולך ברגל, וכמובן כבר שילמנו והבחורצ'יק שלי רצה לראות הופעה שלהם יותר מכל דבר בעולם באותו הרגע, אז כמובן שהלכתי.

ואז גיליתי שאלפי הם מדהימים בהופעה. הנגנים כל כך מוכשרים שזה כואב, מחליפים אחד עם השני כלי נגינה כל הזמן עד שלא ברור מי עושה מה. והזמר, רואים את זה, פשוט אכפת לו מהמוזיקה שהוא עושה, וזה הכי חשוב שיש. הוא שר עם כל הגוף, מתכווץ, עוצם עיניים, מחייך. אי אפשר שלא ליהנות כשרואים דבר כזה. והשירים יפהפיים, כמובן. הייתי מרותקת. לא היה שיר אחד שיכולתי לשיר ביחד איתם, אבל הייתי בשורה הראשונה, רקדתי, וכל מה שיכלתי לחשוב זה ''וואו''. ולפעמים גם ''חבל שלא הבאתי מצלמה, כי את זה אני לא רוצה לשכוח''.

ובאמת כמעט שכחתי. כשחזרתי לארץ תליתי מעל המחשב את הפוסטר של ההופעה שלקחתי מלוח המודעות בחוץ, שמתי את הדיסק החדש במדף עם כל השאר, והמשכתי עם החיים שלי. רק חודש אחר כך חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאני אקשיב למה שהתלהבתי ממנו שם כל כך.


צ'לנים בלונדינים נהנים יותר



אז מי אלה אלפי האלו בכלל?
אלפי היא להקה ממנצ'סטר שעושה בריטפופ-נאו-פסיכדליה שכזה. לסולן שלהם קוראים לי גורדון. לא אלאה אתכם בשמות כל שאר חברי הלהקה מלבד שמו של הצ'לן, מאט מק-גיבר. למה? כי הוא ממש חתיך, וסביר להניח שהוא היה אליל בנות מטורף אם כל הבנות בעולם היו כמוני. אה, והוא גם ממש מוכשר. בהופעה הוא הנגן שהחליף הכי הרבה כלים – באס, גיטרה, קלידים, צ'לו.

הדיסק הראשון של הלהקה יצא בשנת 1999, והדיסק שאני כותבת עליו הוא הדיסק האחרון שלה, מפני שהיא התפרקה כשלושה חודשים אחרי שהדיסק יצא. גורדון (כאמור, הסולן) פרסם מכתב פרידה באתר הלהקה ושם הוא כתב שיש הרבה אנשים שחשבו שזה היה צריך לקרות מוקדם יותר. אף אחד מהאלבומים של אלפי לא ממש הצליח לנסוק, אבל דווקא האלבום החדש הסתמן כהצלחה. מצד אחד זה חבל. מצד שני, היה להם מזל שבלי להצליח יותר מדי הם הצליחו להוציא ארבעה אלבומים. שני האלבומים הראשונים יצאו בלייבל Twisted Nerve (הלייבל של Badly Drawn Boy שאותו הם חיממו בהופעות בעבר), והשניים האחרונים ב- EMI, חברת התקליטים שאמרה להם שהם נהדרים, ושאלה אותם האם הם רוצים לעשות אלבומים פסיכדליים שאף אחד לא מבין, או אלבומים טובים שכולם יאהבו.

הם הצליחו למצוא את האמצע. Crying at teatime הוא אלבום קליט, שלא מאבד מהמהות של אלפי. הוא גם נטול קיטש לחלוטין, דבר שהם יכלו בקלות ליפול אליו. זה נראה כאילו הם מצאו את הנישה שלהם. הם שומרים על המלודיות של האלבומים הקודמים, שומרים על האווריריות של השירים, על המלנכוליה הקלה, אבל מוסיפים את הקצביות, קצת רוקיסטיות, הדבר הזה שהופך את האלבום למשהו שהרבה יותר כיף לשמוע. גורדון אפילו הצליח להרגיע קצת את השירה שלו. הוא מאלה ששרים מהאף. זה יכול להיות מעצבן, אז ראו הוזהרתם.

השיר הראשון, שהוא גם הסינגל שיצא מתוך האלבום נקרא ''Your Own Religion'', והוא שיר מעולה. מדי. שיר ראשון שקצת קשה להתעלות עליו, וזה פספוס. אין סיבה לפרט יותר מדי על השירים. זה מהאלבומים האלה שעובדים הכי טוב כמקשה אחת. רק אציין את '''Till the End'' האפוקליפטי-משהו, את ''Wizzo'' הקצבי ואת ''Colors'' שהוא פשוט... יפה. עם המילים האינטילגנטיות והמלודיות היפהפיות, מתקבל אלבום שהמילה שמתארת אותו הכי טוב היא ''נעים''. בהחלט אלבום לכל מצב, אלבום שכיף להתעמק בו אבל כיף גם לא, לימים חורפיים או לימים קיציים, לשמחה ולעצב.

עכשיו אני שומעת אותו ועצובה שהם התפרקו. כל כך הרבה אומץ וכל כך הרבה רגש נכנסו לתוך האלבום הזה. גם להפסיק לפחד מהצלחה זה משהו שדורש אומץ.


שתף
אלבומים קשורים:
super furry animals :: rings around the world ||| badly drawn boy :: the hour of bewilderbeast |||

אמנים קשורים:
badly drawn boy || the flaming lips || super furry animals || 

סגנונות נוספים:
Brit Pop | Psychedelic Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©