מה הייתם עושים אם הייתם מסתובבים בחנות ופתאום רואים דיסק עם שירים של
טום וייטס מבוצעים ע''י – שימו לב – טינדרסטיקס,
ויולנט פאמס, טים באקלי, אלכס צ'ילטון (ביגסטאר), פייל סיינטס ועוד ידועים וידועים פחות? מבחינתי לא היו הרבה שאלות. קניתי.
אני אוהב גרסאות כיסוי. מאוד. כל עוד הגרסא תורמת הסתכלות חדשה על השיר, עיבוד אחר, אופי השירה, אפילו קליפ שמאיר הכול באור אחר - אני אשמח לשמוע ולראות. עד האלבום הזה, גרסאות כיסוי שלא אהבתי היו כאלה שהמבצע לא משנה כלום בשיר (רובי וויליאמס או ג'ורג' מייקל), או כאלה שמכניסות את השיר למכבש שאחריו כל השירים, לא משנה מה היו קודם, יוצאים אותו דבר (וונדה שפרד בדיסקים של אלי מקביל, גרגוריאן ואפילו חלק מגרסאות הכיסוי של
דיפ פרפל באלבומים המוקדמים).
השירים באלבום המדובר לא נופלים לאף אחת מהקטגוריות האלה. הם נעים בין טובים מאוד לסבירים, האלבום בכל זאת לא מומלץ מסיבות שיפורטו בהמשך, אבל נתחיל מהחדשות הטובות:
החדשות הטובות
השמות האלו שזרקתי על ההתחלה, רובם מוכיחים את עצמם והיטב. השיר ''Mocking Bird'' בביצוע Tindersticks הוא אולי לא יצירת המופת שלהם, אבל הם עדיין Tindersticks, כך שאם הלהקה הזו היא כוס התה הבריטי של אחה''צ מעונן בלונדון שלכם תשמחו להכיר אותו. Jersey Girl בביצוע Pail Saints הוא 7:30 דקות איטיות, מרחפות וקסומות שהייתי מגדיר כ- Shoegazing מתון, ולדעתי הוא הכי מרגש בכל האוסף.
יש פה גם שני שירים נדירים וטובים. הראשון הוא הביצוע של Tim Buckly ל- Martha. השיר נשמע כאילו נכתב במיוחד לדרמטיות של טים באקלי, סיפור על אהבה ונעורים שאבדו. כדאי לדעת שהגרסא הוקלטה באמצע 73 רק חודשיים אחרי שהאלבום הראשון של
טום וייטס, closing time, יצא. מסתבר שטים וטום היו חברים , והיו גם באותה חברת תקליטים באותה תקופה, ואם הם מצטיירים לכם כשני טיפוסים מלודרמטיים קודרים, הציטוט הבא של מישהו מהתקופה יכול מאוד לשעשע אתכם - ''In about 1973, Tim and Tom knew each other, and even played together on a record-company softball team''. קבוצת סופטבול, טים וטום, איזה חמודים!
הקטע הכי נדיר באלבום הוא כנראה הביצוע של
10,000 Maniacs לשיר הנפלא ''I hope that I don’t fall in love with you''. על פי האתר של החברה לא ניתן למצוא את השיר על שום דיסק אחר, כי הוא שוחרר כצד ב' של הסינגל ''Candy Everybody Wants'' על גבי קלטות בלבד. בניגוד לכל מיני B-sides שלפעמים חבל שגואלים אותם מאלמוניותם, כאן זו גאולה ראויה. הביצוע הזה יפהפה. לנטלי מרצ'נט יש קול חם ועוטף, שמתאים בדיוק לאווירה הרומנטית מלנכולית של השיר הזה, שכמו שכתב HoLLeR בביקורת על Closing time, כל-כך מעורר הזדהות.
על פני השטח – השירים עצמם
קודם כל, בלגן. מה הקשר בין
ויולנט פאמס, טים באקלי ופייל סיינטס? אין. ממש אין. ובאלבום הזה גם לא נוצר קשר כזה. האלבום נע בפראות מפתיחה חזקה (וטובה) של להקה שאני לא מכיר שנקראת Drugstore למלנכוליות העוטפת של טינדרסטיקס לביצוע סתמי ונורא שאפילו יזכה להרחבה בהמשך, לרוק קולג'ים אמריקאי, חזרה לביצועים שקטים, שוב רעש וכו'. קשה להישאר עם האלבום. החלק היחיד באוסף שניכרת בו יד מכוונת כלשהי הוא חמשת השירים האחרונים. הם שקטים ויפים, ושלושה מתוכם הם מתוך Closing time, אלבום שאמנם מפריע שהאוסף מסתמך עליו כל-כך הרבה, אבל אין ספק שאת שיריו הכי קל לכסות מבין כל השירים של
טום וייטס.
מעבר לבלגן, גם אם הסכיזופרניה שלכם מתאימה במחזוריה בדיוק לסגנון השירים, בחירת השירים גרועה ברובה עד לחלק האחרון שהזכרתי. להקות קולג'ים אמריקאיות צריכות להכיר במגבלות הז'אנר ולבחור שירים שמדברים באופן ברור על רגשות ולא מספרות סיפורים על דמויות שאני ממש, אבל ממש לא מאמין להן שהן פגשו. רוב השירים הם של 5 דקות ויותר ומתארים סיפור בגוף שלישי. גם כש
טום וייטס בכבודו מספר סיפורים ארוכים לא תמיד אני במצב רוח לצלוח את זה, אז כשמישהו שאני לא מכיר הופך את זה לשיר רוק סטנדרטי או משתמש במוזיקת רקע מונוטונית, אין סיכוי! הכי סבלתי מביצוע מחריד לשיר ''Better Off Without a Wife'', שבאלבום Nighthawks מתפקד על תקן הפוגה הומוריסטית במיוחד וכאן זוכה לביצוע שהיה יכול להחליף את שיר הפתיחה לחברים. גם Violent Femmes לצערי מאכזבים קשות בביצוע סתמי עד מעצבן לשיר הנושא שכנראה הוקלט בתקופה לא טובה שלהם (95'). במידע על העטיפה בריאן ריצ'י אומר שטום לא יכל להפיק את אחד האלבומים שלהם אז הם החליטו להשחית שיר שלו. חבל שעורכי האוסף חשבו שהוא מתבדח...
מחכה שמישהו יציל אותו, או לפחות - שיכסה אותו
מתחת לפני השטח – וייטס מול נוסטלגיה ואוספים
את רוב האוספים שיצאו ל
טום וייטס עד היום הוא לא אישר (כלומר, הם חוקיים, אבל לא שאלו אותו אם הוא רוצה שהם יצאו). בהופעות חיות שלו ששמעתי מהתקופה של האוסף הזה והלאה הוא כמעט ולא שר שירים מתקופות מוקדמות (כמעט ואין שירים מלפני
Bone Machine, בטח שלא מ-Closing time). בכלל, הנוסטלגיה ממנו והלאה. לכן קצת חבל שאלבום מחווה משנת 95' מתעלם לחלוטין מ-
Bone Machine ומ-Black Rider, שיצאו כמה שנים קודם, ומסתמך יותר מדי על אלבומים שיצאו לו בתחילת עד אמצע שנות ה-70', כשהאמן עצמו כבר נמצא מרחק שנות אור משם.
גם הצילום על העטיפה של האוסף זורק את מי שמכיר את
טום וייטס לעבר הרחוק. הצילום הוא של מלון טרופיקנה בשדרות סנטה מוניקה, לוס אנג'לס. בית מלון שבשנות ה-60' עד תחילת ה-70' נחשב למיתולוגי עקב הדמויות ששכנו בו והופיעו בו, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, אליס קופר ועוד. בשוך תרועות הפסטיבלים של שנות השישים וחזרתם של אליס לדטרויט, ירד המלון מגדולתו. כש
טום וייטס, כחלק מחיבתו למקומות זרוקים ודפוקים השתכן שם מאמצע שנות ה-70' עד סופם (עם ריקי לי ג'ונס, צ'אק אי. וייס ועוד) חזר מעט מהזוהר שאבד למקום ושמו נקשר לחבורה הזו.
לכן, בסיכום, האוסף הזה לא מומלץ לצריכה כאלבום שלם. כדאי לפרק אותו לשירים ולהשתמש בכל שיר במקום ובזמן המתאים לו.
