הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
evangelicals :: so gone
misra, 2006    [אלבום]
כדי לשמור על תמצית פופ שמעורבב עם פסיכדליה כמו שצריך, כמו בהרגל חיזור בריא אחרי בחורה, צריך לשמור על איזון בין שני הפקטורים. הראשון, לאתגר קצת עם משחקים בסאונד ועם כל העיוותים והמקצבים המשתנים, כשבניגודו גם צריך לפנק עם קצת תבניתיות בריאה, ככה בשביל ההרגשה המוכרת והנוחה
מאת: יוגב ליפכין בתאריך 18/07/06

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
foo fighters
one by one
blur
modern life
is rubbish
led zeppelin
how the west
was won
moshav
misplaced
pixies
bossanova
king crimson
discipline
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 5 (3 מדרגים)

רוצים גם?
תבזקו גבישי 'קווין בארנס' (Of Montreal), תוסיפו לזה אבקת מרק פסיכדליה עם חתיכות קטנות ולא מעובדות של צלילי לואו-פיי. ומעל זה תפזרו סלט של Clap your hands say yeah וה-Flaming lips. תשרו קצת ביין זול מבציר ''כל מה שדייב שר (Beachwood sparks, All night radio) היה עושה בלהקות שלו'' ותחממו במחבת טפלון והרבה שמן במשך 40 דקות. תוך כדי התהליך אתם יכולים ללכת קצת לשירותים פה ושם כי סה''כ לא תפספסו משהו משמעותי מדי, אבל צריך מדי פעם לחזור ולערבב קצת כדי לא להשתעמם. בערך בחצי הדרך, כשיעלה ניחוח של וורסיה פרברטית של סולו גיטרה שנשמע כמו לקוח משיר של Yes, תדעו שהרע כבר מאחוריכם, ואוטוטו אפילו תוכלו לקחת כמה ביסים מתוקים יותר של הפצ'קה-מצ'קה, רגע לפני שיהיה מוכן לכם סופית האלבום So gone של Evangelicals, שלישייה שעושה מה נקרא ''פופ-ניאו-פסיכדלי'' מעיר הקולג'ים ''נורמן'' שבמדינת אוקלהומה.


פופ טארט



אם אפשר רגע ברשותכם, נתחיל מהתמצית. ''פופ פסיכדלי'', כמו הדודן השפוי שלו ''פופ'', מתעדכן כל כמה זמן עם השנים. אם בשנות ה-60' בריאן וילסון היה הוגה התורה הראשוני, אז בשנות ה-90', למשל, Olivia tremor control (והקולקטיב של Elephant6 בכלל) שמו את הדגש על הוספת מארגים ושכבות נוספות של כלים לבסיס הקליט. נראה שכשהמחוג עוצר בעולם האינדי האמריקאי בשנת 2006. אם לשפוט לפי So gone, המטרה הבאה של הפסיכדליה הפופיסטית היא פשוט לנדנד את המאזין קדימה ואחורה בעזרת מקצב שמשתנה באופן לא צפוי ולהשתדל קצת ולפרק ולהרכיב מחדש את השלד כמה וכמה פעמים. תוך כדי התהליך, גם לגרום לו לבלבול-משהו לכדי שלא יידע להחליט אם מה ששמע עכשיו זה ''קול או לא קול''.

הקטע הכי מוזר במקרה של האלבום So gone הוא שבעצם, על הנייר, יש לו את כל מה שצריך. לג'וש ג'ונס הזמר יש איכויות טירוף וקול גבוה שדרושות פרפקט לתפקיד שלו. הוא לא מהסס לעלות לטונים גבוהים ולזעוק זעקות ''וואווויההה'' מתי שמתחשק לו. למרות ששומעים שההפקה היא די עצמאית על גבול הלואו-פיי, יש להם בסטוק מספיק כלי נגינה וסמפלרים כדי לשמור על עניין מוזיקלי. אפילו אתה יודע שיש להם חוש בנייה לשירים, כי יש באלבום קטעי מעבר שגורמים לך לצפות למשהו מעניין שהולך לבוא. אבל, וזה אבל מאד חשוב, יש להם גם את הפוטנציאל להחזיק אותך על פזמון קליט כמו בשיר ''What an actress does best''. הבעיה היא שבמבחן התוצאה הסופית הם מחטיאים את אבן היסוד שלהם. בסופה של האזנה, רוב המוזיקה שבאלבום פשוט מסרבת להידבק למוח ולגרות את המאזין התמים לאלבום לחזור אליו שוב ושוב, כשבמקרה של רכישה, דינו צבירת אבק במדף הדיסקים.

כדי לשמור על תמצית פופ שמעורבב עם פסיכדליה כמו שצריך, כמו בהרגל חיזור בריא אחרי בחורה, צריך לשמור על איזון בין שני הפקטורים. הראשון, לאתגר קצת עם משחקים בסאונד ועם כל העיוותים והמקצבים המשתנים, כשבניגודו גם צריך לפנק עם קצת תבניתיות בריאה, ככה בשביל ההרגשה המוכרת והנוחה. במקרה של So gone, בתחילת האלבום נראה שבעצם לא אכפת להם יותר מדי ממה שחושבים. ''בוא פשוט נירה איך שבא לנו, ואתה ג'וש תשיר כאילו אתה יותר מדי רגוע'', אני מדמיין אותם אומרים בינם לבין עצמם. אמנם לא מדובר על שירים מתישים של 10 דקות, אבל לפעמים גם 4 דקות זה מספיק.


פופ ארט



דווקא מאמצע האלבום, בשיר 6 שנקרא, כמה סמלי, בשם ''My heartache'', ענן הטשטוש קצת מתחיל להתפוגג כשהכל הופך לאט-לאט להיות הרבה יותר ברור. קטעים בולטים מהאלבום הם ''What an actress does best'' ו-''My heartache'' שהם סינגלים עשויים טוב ודי מהנים. שאר האלבום, לעומת זאת, די בינוני ואפילו קצת מעיק. בזמן האלבום אפשר אפילו ללכת לחדר השני, לעשות קצת יוגה ולחזור, ולא תרגיש שהפסדת משהו. כל כמה זמן נכנס דרייב אחר. פה אורגן הוריקני, שם איזה סלסול של גיטרה. קצת מיקס. צעקת ''וואו'' של הזמר ואח''כ זיגזג בין שיר שקט לסתם טררם של צלילים. יש משהו שמזכיר אפילו אוריינטציה קצת ''פרוגית'' באלבום. אולי זה האורגנים, אולי המשחק שהם משחקים, אולי סתם העובדה שהאלבום מעצבן לפעמים. במקרה ויש מישהו שמסוגל לשמוע את האלבום של Clap your hands say yeah מהתחלה ועד הסוף מחוזק בתוספת של סטרואידים, אז So gone הוא סבבה לגמרי. חביב לעיתים, אבל סתמי רוב הזמן.


שתף
אלבומים קשורים:
the flaming lips :: yoshimi battles the pink robots |||

אמנים קשורים:
the flaming lips || yes || 

סגנונות נוספים:
Indie Pop | Alternative Pop | Psychedelic Rock | Progressive Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©