 רוצים גם? |
|
|
 |
עוד לפני שהאלבום Bloodlines של שני קדר עשה חצי סיבוב בתוך קורא התקליטורים שלי, עלתה בראשי הנחת יסוד מדורגת להחלה על תהליך הביקורת. כשניגשים ליצירה של מוזיקאי יליד ארצנו שמשחק לפי חוקיה של שפת המוזיקה מהנכר (כמו במקרה האלבום הנ''ל), ניצבים בפני משימת אקרובאטיקה ביקורתית של ממש. ברוב המקרים אמנים ששפת אמם אינה אנגלית נוטים לשמר באדיקות יתר את הנוסחה, הרעיון והרגשות של המוזיקה הרלוונטית להם שמושרת בלועזית. מכיוון שיש לרובם מחסור בחשיפה רציפה ומולדת לשפה הבינלאומית (והאזנה מרובה לשפה לא נחשבת), בניסיון עז להדביק את המקור הם הופכים בלי לשים לב לגרסא דהויה ולא מקורית בעליל של אלו שהשפיעו עליהם, כשמשהו באוטנטיות מתמסמס.
לשם עמידה מפוכחת מול תופעה מסוג זה, הדבר הראשון שצריך המבקר זה להעלים לגמרי את ההתלהבות הראשונית המהבהבת ''יו...זה נשמע כמו בחוץ לארץ!'', מחשבה נלוזה שנגזרת מגן DNA פטריוטי שבא בכדי לגונן ולעשות פרוטקציה לגוזל הישראלי שמנסה לעשות את זה באנגלית אלטרנטיבית. נשמע אמנם דבר פשוט, אבל מסבך כמעט כל פעם מחדש. כדי להיות ביקורתי באמת לאלבום ישראלי שמושר באנגלית, צריך לחשוב למשל ''האם זה אלבום שהייתי קונה באמת?''.
צריך לתת לו את אותה הביקורתיות שהיה מקבל אלבום אמריקאי שהגיע למחוזותינו בהמלצת הסולסיקפיצ'פורק
CMJ, בלי לעשות לו הנחות יתר על השתדלות. לא מספיק שיש לו מימיקה טובה למקור הלועזי, רצוי שהוא יהיה גם מעניין וטוב.
לשני קדר, לא
הנתרופתית והאירדיואלגית, אלא לכותבת ומלחינת השירים יש אנגלית מצוינת. מספיק טובה כדי לסחוט מחמאות בדמות ''עומק יוצא דופן''
מדוברי השפה המקורית. למעשה השיר שלה ''Nymph'', שמופיע באלבום המדובר, היה אחד הקטעים היותר יפים ויוצאי דופן שהופיעו באוסף לסיכום השנה (הרווי בשלל שירים יפים) של קול הקמפוס. אבל כשמקשיבים לאלבום המקוצר (או בעצם ה-EP המוארך) בעיה אחרת לגמרי מתעוררת בלי שום קשר לאיכותה של היוצרת.
נפש נשית מכובה שכזאת
הפתיחה של הקטע הראשון באלבום ממלאת את חלל האוויר בקול דיכאוני וחולמני עם הפקה יפה. לא קל ולא כבד, לא מתוק ולא חמוץ, משהו ניטרלי לגמרי. '' everything flows downwards from the walls of this house'' היא שרה ומוסיפה ''like breaking virginity or breaking out a floodgate''. קטע פותח שקט, איטי מאד ומהורהר, ליסה-ג'רמנואי שכזה שנשמע כמו חווית ילדות/התבגרות ונוצר בתוכו כמעט בצורה צפויה מעבר עוד יותר שקט שבו היא אומרת שוב ושוב שורה מדכאת וחוזרת ''I'm losing… my mind''. מסוג הדברים שמבהירים שלפניך נפש נשית מכובה שכזאת.
הדבר המוזר הוא שמאותו השיר, לפחות בשמיעה הראשונה, עוברים פתאום בלי לשים לב ביעף שלושה שירים. כשהסגנון נע בין סלו-קור לשוגייז עם לחנים כבדים ועגמומיים, שיר מתלכד לשיר באותה איטיות כמעט מונוטונית ונוצרת הרגשה של שיר אחד ארוך. הקצב בהגשה של קדר עומד במקום, וקשה לזהות יותר מדי תנודות באופן שבו היא שרה את השירים. מ-''This House'' ל-''Naked'', ואז ל-''Nymph'' מגיעים כבר לחצי מהאלבום.
הקצב האיטי נמשך ברצועה איטית ומעיקה מעט בשם ''Pass Time'' (בעלת קטע הפקתי יפה שמכניס שיחת טלפון לתוך השיר) ופיהוק רחב עולה על פניי, על פני עוד שורה מעניינת שנעלמת תחת לחן מרדים: ''I'm Ruled…by Itching…and Cigarette Ashes…''. אני מתחיל כבר לדמיין חלומות בהקיץ על מקומות שנראים כמו תמונות משומר מסך.
במשך שבוע השמיים ממטירים גשם אפור בצורה מאסיבית, כמו כדי לנסות להוסיף מוזה לכתיבה על האלבום במשך המפגשים היומיומיים שלי עמו. הוא לא ''מאכזב'' ופעם אחר פעם גורם לך לרצות שמשהו בו יהיה רק טיפה שונה, שרק לרגע אחד יתעורר טיפה. אבל זה ברור כשמש שמסתתרת מאחורי ענן הגשם: כל האזנה מחדש גורמת לי להרגיש מאד מדוכא ועייף. ואחרי שהשירים האלה עוברים ברצף אחד אחרי השני אופק הסיום מגיע במהירות ולעולם לא מממש את התקווה שהקו הכללי של האלבום ישתנה במעט.
רוצים שינוי
וזה לא שהשירים הם רעים, ממש לא. הקטעים השונים ב-Bloodlines, כששומעים אותם בצורה נקודתית, בתור שירים עצמאיים, הם דיי טובים. אם לצורך העניין היינו לוקחים את השירים אחד-אחד ומכניסים אותם למיקסטייפ, אז אלו היו השירים שמייצגים את הצד הדיכאוני השקט והמתוח. את מטרה זאת הם משרתים יפה ללא ספק.
השיר ''Nymph'' למשל הוא איכותי ברמה בינלאומית, השיר המלא והמגוון ביותר בדיסק. המלודיה שבו שוברת את הצורה של השיר, וגם הליווי של הפסנתר (ע''פ הקרדיטים מדובר על עבודת ידיו של אחד, ירון וולף) נותן אווירה מעניינת לקול של הזמרת ומוציא את הדכדוך השוגייזי למקבילה אנרגטית. קטע מעניין נוסף הוא ''In the morning'', מנגינה קלילה עם לחישה אופטימית ונעימה של הזמרת שנשמעת לרגע כמו הופ סנדובל
ממאזי סטאר.
הבעיה מתעוררת כשלוקחים שבעה שירים כאלה בתור אגד אחד ששווה בסביבות 25 דקות, וזה פשוט לא מעניין מספיק. כל שיר, בין אם מיוחד יותר או פחות, הולך לאיבוד בקו חד-גוני ומונוטוני אחד ארוך. מה שהתחיל בשיר הראשון, שבעצם שם את הקצב מההתחלה, ממשיך עד הסוף למרות שהאוזן ממתינה בצורה ''עיוורת'' בציפייה למשהו שונה.
בסופו של דבר, לא משנה כמה עמוקה ונוגעת תהיה הכתיבה של היוצרת וכמה מוכשרים האנשים שנמצאים מסביבה (דיוויד בלאו על הגיטרה למשל), התוצאה הסופית הכוללת של Bloodlines היא דיי משעממת. יש גם כאלה שיחליפו את המונח ל-''מדכאת'' בלבד. וכמובן שיש גם כאלה שאוכלים להקות כמו Codeine לארוחת בוקר, ויגידו שזה בדיוק מה שהם היו רוצים לשמוע.
