 רוצים גם? |
|
|
 |
טל וייס יפה, והיא יודעת לשיר עם ביטחון ובהבעה צלולה, והיא כותבת ומלחינה את רוב החומר שלה בעצמה, והיא אפילו דוקטורנטית למוזיקה! וחוץ מזה, היא גם מתרגמת ספרי מדע בדיוני. והיא מלווה את אילן וירצברג הותיק והמוערך כשותפה כמעט שווה באלבום האחרון שלו. והיא מוציאה אלבום חדש, תחת שמה, השני תוך שנה וחצי, והאלבום הזה יוצא כחלוץ של לייבל חדש בשם ENT-T, והוא הוקלט בשיתוף 20 מוזיקאים, כולל הרביעייה הישראלית העכשווית, ועבר עריכה תחת יורם וזאן וגרג קאלבי (לא שיש לי מושג מי הם, אבל כל כתבת אינטרנט על ''טל וייס'' מצטטת את גדולתם והישגיהם מהקומיניקט, אז שיהיה...). וחוץ מזה, אי אפשר להסתכל על עטיפת הדיסק שלה ולא לרפרר את
Blue של ג'וני מיטשל, עם כל העצב החורפי שהיא (או הן) משדרת/משדרות. כל התכונות הנהדרות הללו כשלעצמן, וצירופן יחד אמור היה לגרום לי לדפיקות לב מואצות עם הסבר חד משמעי, וזה עוד לפני שמזכירים את שני הסינגלים שהוציאה לרדיו: ''כחול מההר'' ו-''tale from black''. אז האם זוהי...
לא, לא נראה ככה ממש. החמימות בחזה נשארת כללית, ולא מתנקזת למקום האחד, המיוחד, הרצוי. הקרדיט הגדול ביותר שאתן לטל וייס, מעל כל הכתוב למעלה, הוא שיש לה את הדרייב לעשות את מה שהיא רוצה עבור עצמה. לראיה - התזמון של הוצאת האלבום ביחס לקודמו, ההשקעה בארץ ובחו''ל, השינויים שנעשו לעומת האלבום הקודם (כפי ש
מפורט (
פעמיים) בקיוב), כולם מסמנים מציאת כיוון כללי, דבר שאינו טריוויאלי לחלוטין בארץ. לאלו נוספת התהודה האינטרנטית היחסית שהיא מקבלת, גם אם היא בעיקר באתרים מסחריים ומהשמעות ב-88. כל אלה מצביעים על מי שמאמינה, ובצדק רב, במה שהיא עושה, ולא פחות מכך, יש לא מעטים שמאמינים בתורם בה. הצבתה של טל וייס גם באלבום, בחזית של הרכב רוק (נערות האמצע המלווים אותה) מצד אחד, עם הרכב מיתרים קלאסי מצד שני וחטיבת כלי נשיפה בשלישי, הופכת אותה למין ציר שנעוץ היטב בין עולמות שונים, חופפים פה ושם, ובכך הייחוד הגדול שלה בנוף העכשוי.
אז למה זה לא קרה לי בעצם? ומהו ''זה''? אני מנסה לדחוף את הדיסק הזה, בהצלחה לא מבוטלת, לכל מי שמוכן להקשיב, ומכאן גם כתיבת הביקורת הזו. סימן שכנראה התחברתי, וגם אחרים. אבל זו בדיוק הנקודה: שזה קל הרבה יותר מדי, וזה כנראה מה שמונע ממני את ההתמסרות.
רכה ונימוחה (צילום: יעל מאירי)
מה שבעצם ניסיתי לחפש או להבין הוא: איפה נמצא הפצע? מה, כפי שאחת המרצות שלי אוהבת לומר, הוא מקור הכאב? אין לי מושג. משהו קיומי או עונתי, לא משהו ספציפי, מן מועקה כללית. וזה משהו שאני כנראה רגיל ומוכן לקבל אוטומטית מהמוזיקה שאני בדרך כלל אוהב. מן הרגע הראשון האלבום רך כמו חמאה. אתה מגלה בשירים עוד ועוד רבדים, כמו למשל הכינור האקסטטי והיפה שמלווה את ''קסם מסוכן'' השקט, אבל זה, כמאמר פישוף, לא עושה לי כלום. תיקון טעות - זה מוסיף להערכה שלי, אבל הערכה לא שוות ערך להתאהבות. זה לא שהאלבום עירום מדי, תראו מה
אליוט סמית ו
אסף תג'ר יכולים לעשות כל אחד עם גיטרה אחת. וזה לא שהוא מופק יתר על המידה - ג'יי ספייסמן ליחש לי ישירות לאוזן את סיוט הפרידה שלו עם תזמורת של 90(!) נגנים. וכאן? טוב, עם כל הכבוד, מתי שמעתם בפעם האחרונה את סמית ואת
ספיריטיולאיזד ב-88 באמצע היום. אני מקווה שהנקודה ברורה.
אז למה זה כל כך... לא אוורירי, חס וחלילה לא נימוח, אלא... זורם בנעימים? משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא השירה של טל וייס עצמה, שהיא מאוד נקייה ונעימה ולגמרי לא נעדרת רגש, ועם זאת, היא לא מייסרת כלל, ''כמו שמתבקש''. עם נתייחס להשוואה הרופפת והקיימת של וייס לליסה ג'רמנו או
קט פאוור, נגלה שכששומעים את האחרונות, חוששים ממש לשפיותן ויותר מזה ברגעים הקשים יותר, ואילו אצל וייס - שליטה מלאה, לחיוב ולשלילה, גם כשמילות שיריה מלאות עמימות – למשל ''לא משנה לאן אני נוסעת, אין לי כיוון ולא רוצה לדעת מה מחכה לי שם...'' ב-''כחול מההר''. זהו, שלי נראה שוייס דווקא יודעת מצוין, היא אולי רק לא כל כך בטוחה אם היא תגיע לשם, וזו נקודת המבט שהייתי רוצה לראות.
מה שמוביל אותי הישר אל נקודת החולשה השניה, והיא המילים עצמן. בעניין הזה, אני מרגיש דווקא חיפוף שלא מתיישב עם אף אלמנט אחר של האלבום. הן פשוט לא אומרות לי שום דבר בעל ערך ונעדרות תחכום אסתטי כלשהו, אולי פרט לשורה ''אין שום דבר אדום מהים...'' שהיא באמת פשוטה ומיוחדת. התחושה שלי היא שיכולתי להיכנס בזמנו לבמה חדשה, לבקש יוצר רנדומאלי ולקבל מילים כמעט זהות בהסתברות מאוד גבוהה. אולי זה אחד הפאקים שלי, שבכתיבה בעברית אני כמעט תמיד דורש תחכום וייחוד, אבל לא נראה לי שזה המצב. בסופו של דבר, המילים לא אומרות לי כלום, וזה מה שגורם לאלבום לעבור מבחינתי בקלילות ובמהירות, בלי כמעט צפייה לבואו של שיר ספציפי.
אבל בשליטה מלאה
ועכשיו אני מרגיש כמו חרא. איך אני בכלל מעז ללכלך על אלבום שאני נהנה ממנו ומעריך אותו? כנראה זה סף הציפיות שלי, שמחובר מאוד לזבל המוזיקלי העברי הנוכחי (בשוק הכללי, הכוונה!). ראה אפקט
רונה קינן, אבל בהקטנה. וכאן נראה לי שהצלחתי לגבש את העמדה שלי לגבי טל וייס, האלבום והאמנית - אני מאוד מאוד בעדה. מגיעה לה מבחינתי כל ההצלחה שבעולם.
למה? כי היא יצרה אלבום טוב ומגוון, תופס מאוד בדרכו, מלא רגעים של יופי. למשל ובעיקר בהכפלת הקולות ב-''איך לומר לך'' וב-''לברוח ממך''; בשימוש הכל כך חכם ומדויק בכלי המיתר, שהפכו לצערי לנגע הרע של המוזיקה הישראלית הפופולארית היום; בעדינות הכללית, תחושת ריחוף הוירצברגית שמלווה כראוי שיר כמו ''לברוח ממך'' (שהמילים שלו הן... טוב, אני אחזיק את עצמי). ואולי אחד הדברים האהובים עלי - טל וייס גם פונה לאחרים בבחירת השירים שלה ובכך מטעינה עוד משמעות לאלבום כולו ולעצמה כאמנית. מדוד אבידן, הכותב של ''ישן אדם'' ווירצברג כמלחינו, ועד הביצוע הנהדר שלה ל-''Tale from black'' של Tunng, עם הברקת השימוש במכונות הכתיבה, שמראה עד כמה גדול וכמעט לא מוגבל הפוטנציאל של טל.
אז האם כדאי לקנות? אולי עדיף לנסח זאת כך: מה הוא המקום הראוי לטל וייס בתקליטייה? ובעצם השאלה היא - מתי כדאי לשמוע אותה? אין לי עדיין תשובה ברורה מכיוון שהאלבום לא מלווה אותי תקופה ארוכה, אפילו לא חילופי עונות. בינתיים, שמתי לב שתמיד שמעתי אותו לבד, וגם כשהשמעתי אותו לאחר, פשוט הלוותי אותו ליום יומיים לאותו האדם, בלי שהוא עבר שמיעה מוקדמת ביחד איתי, וזו כנראה התשובה המתאימה. אולי זה אפילו נוכח בשיר שפונה ישירות לאחר - ''איך לומר לך'' שבעצם מתעסק בחוסר או בקשיי תקשורת. אני לבד ארגיש משהו שלא אוכל לבטא במדויק. אז אינטימיות יש, וכזו שלא תלויה ממש במילים, וכבר כמעט מהרגע הראשון. הטווח שלה? עד האלבום הבא, אני מקווה.
