הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
merge, 1999    [אלבום]
השם שלהם הוא לא הנקודה הבעייתית היחידה: גם העטיפות של שני אלבומיהם לא יפות במיוחד, ונראות כמו עטיפות למשחק מחשב אנאכרוניסטי; למען האמת, לכל האלבום אני לא ממש מסוגלת להקשיב בפעם אחת אלא בהבלחים של שלושה ארבעה שירים כל פעם
מאת: laho בתאריך 03/08/01

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
ani difranco
dilate
jeff mangum
live at
jittery joe's
the mars
volta

de-loused in
the
comatorium
rodrigo y
gabriela

rodrigo y
gabriela
anglagard
hybris
hadara levin
areddy

king o
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 7    דירוג הגולשים: 4.5 (2 מדרגים)

לא רק השם
רוצים גם?
''we're arrogant stuck up assholes with drug habits''

חמודים, לא? וזה משתפר:

'' - מה המטרה האולטימטיבית שלכם כלהקה?
להרוג את Blink 182. לא, זו מטרה פחותת ערך. היינו רוצים להרוג כל להקה שנשמעת כמו Blink 182.''

משיח הגיע?

אם כן אז הוא אטראקטיבי מתמיד, זורק מגברים על הקהל בהופעות, מרסק בחינניות גיטרות חשמליות ומערכות תופים, באקט שיתופי להקתי צובע את שערו לשחור בוהק, משליך עצמו לידי הקהל ויש לו טעם מוסיקלי מצויין. הוא גם בא מטקסס, מסתבר. אוסטין, טקסס.

And you will know us by the trail of dead - כנראה הלהקה בעלת השם המעצבן ביותר אי פעם. למעשה, השם שלהם הוא לא הנקודה הבעייתית היחידה: גם העטיפות של שני אלבומיהם לא יפות במיוחד, ונראות כמו עטיפות למשחק מחשב אנאכרוניסטי; למען האמת, לכל האלבום אני לא ממש מסוגלת להקשיב בפעם אחת אלא בהבלחים של שלושה ארבעה שירים כל פעם. לפעמים אפילו לא ברור לי אם זה שיר ארוך מאוד של עשר דקות, או שפשוט לא שמתי לב כשנגמר קטע אחד והתחיל האחר.

אז איך זה שהאלבום השני שלהם, Madonna, עדיין לא נזרק ממרומי ערמת הדיסקים שלי, מקום ששמור בדרך כלל לאלבומים אהובים יותר? אולי זה בגלל שרוב האלבומים החביבים עלי, הם אלו שלפני האזנה אליהם ברורות לי התחושות שהם יעוררו בי והם נבחרים בשל כך, אבל במקרה הזה ההנחה השנייה שלי נראית סבירה יותר: נוסטלגיה. געגועים, אם תרצו.

לא, זה לא הסיפור הידוע של אסוציאיות נאהבים. גם לא שירים דלוחים שיד המקרה שוזרת אל תוך סיטואיציות, ומכאן הפסיעה ל'געגועים' ו'נוסטליה' קצרה. הסיפור שלי נשאר במסגרת האובייקטבית עד כמה שאפשר של מערכת יחסי עם הלהקה. מלבד שיר יחיד - Mistkaes and Regrets, שפותח את האלבום - לא הכרתי את הלהקה, ושמעתי אותם פעם ראשונה בהופעה. השם והעטיפה כמובן לא היוו פרמטרים בחוויה המדהימה ההיא, ונראה כי דווקא ברפיטטיביות של הצליל הכאוטי ובאינטנסיביות שלו (שמתגלים לפעמים כמעיקים בהאזנה לאלבום בין ארבעה כתלים), מתבטא הכח המהפנט של ההרכב מטקסס.

הבעייתיות המרכזית באלבום היא שכשלא שומעים את המוסיקה בעת מופע, ערך המוסיקה צונח באופן דראסטי. רב גוניות באלבומים היא דבר מבורך בעיניי ויותר מכך, מוסיקאים שחוטאים בחד גוניות יצירתית (מוצלחת בתחומה ככל שתהיה) נוטים לשעמם אותי בסופו של דבר. בלי מגברים מעופפים, בלי הסכיזופרניה הבימתית שלהם ובלי ארבעה גברים די מושכים במוזריותם עם מבט פסיכוטי בעינים על הבמה - המוסיקה כבר לא נשמעת כל כך מלאת תשוקה ומהפנטת.

אין לי כל ספק שבהזדמנות הראשונה שתצוץ אני גם אאבק במידת הצורך על כרטיס הכניסה האחרון להופעה, אבל האלבום שהשיר הראשון בו הוא השיא, גורר את המאזין בהמשכו לצעדה אדישה על מדרון לא תלול במיוחד שמגיע במהרה למישור צחיח. וחבל.
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©