הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the gutter twins :: saturnalia
sub pop, 2008    [אלבום]
הגאטר טווינס הם חשבון נפש. מפגש של שני זמרים שעברו, כל אחד בשלו, מספיק בחיים. הם נפגשים ביחד כדי לספר אחד לשני על כל החרא שהתעופף מסביבם ואולי עדיין. הם נפגשים ביחד כדי להשתחרר, כדי לפרוק, כדי לדבר ולהוציא הכול החוצה. באלבום אפשר למצוא את כל הרגשות שלהם. את הכעס, הייאוש, הדיכאון, התסכול ואיבוד האמונה, הכאב והפחד, והכול במעטפת סול-גראנג' אפלולי-גותי שמכה ללא התחשבות בעצבים החשופים
מאת: 123alon בתאריך 30/08/08

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
lynyrd
skynyrd

pronounced
leh-nerd
skin-nerd
pulp
his n' hers
tenhi
vare
chumbawamba
the boy bands
have won
flying saucer
attack

further
ben folds
five

ben folds
five
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7 (3 מדרגים)

יצורי ביבים
רוצים גם?
אין זמן להתפרק. אין זמן לשקוע בשגרה כשאתה רואה את היקרים לך מפנים לך את הגב. אין זמן לנסות להבין מה הם אומרים לך כי עד אז הם כבר יעזבו, ואתה תישאר לבד ולאט לאט תהרוג את עצמך. צריך לעשות משהו מהר וכמו שצריך. אתה מנסה אבל זה לא עוזר, נשארת לבד. השדים מתחילים לזחול לך לתוך החדר ורוחות רפאים רודפות אותך בלילה, הם באו לקחת אותך איתם. הם לוקחים אותך אל תוך החושך. אתה מחזיק חזק שלא ליפול. הם מושיבים אותך ושואלים אותך שאלות, אתה לא יודע מה להגיד ומתפרק בבכי. הכול בחושך, אף אחד לא רואה את הדמעות. אתה מבין שלא חיית בכלל. אתה חושב לברוח אבל אין לאן, רק לעבור דרך האש.

הגאטר טווינס הם חשבון נפש. מפגש של שני זמרים שעברו, כל אחד בשלו, מספיק בחיים. הם נפגשים ביחד כדי לספר אחד לשני על כל החרא שהתעופף מסביבם ואולי עדיין. הם נפגשים ביחד כדי להשתחרר, כדי לפרוק, כדי לדבר ולהוציא הכול החוצה. באלבום אפשר למצוא את כל הרגשות שלהם. את הכעס, הייאוש, הדיכאון, התסכול ואיבוד האמונה, הכאב והפחד, והכול במעטפת סול-גראנג' אפלולי-גותי שמכה ללא התחשבות בעצבים החשופים. לפעמים כשאתה לא יודע מה לעשות עם הרגשות שבוערים בך, ואתה מרגיש שאתה עלול לאבד את עצמך, אתה צריך לדבר על זה, לפרוק.

לאנגן ודולי שכבר שיתפו פעולה בעבר והתארחו בפרויקטים אחד של השני (ביניהם דולי התארח כפסנתרן באלבום Bubblegum של לאנגן, ולאנגן בטווילייט סינגרס של דולי שבמסגרתם הגיעו ביחד לבארבי בקיץ לפני שנתיים ונתנו את אחת ההופעות הטובות שנראו בארצנו בזמן האחרון, לא הייתי שם ואני מצטער על כך בכל רגע), עכשיו הם חוזרים לסאב פופ כדי לסגור מעגל בשיתוף פעולה שמהדהד לנו באוזניים עוד מסביבות 2003. שיתוף הפעולה התחיל בכך שלאנגן הפיץ שמועות על חבירה לדולי במסגרת ההרכב הנידון, רק שהוא שכח להודיע לדולי עצמו, ושהדבר נודע לו רק לאחר שיחה עם עיתונאי שהכיר. הוא התקשר ללאנגן לברר ולנאגן הודיע לו שהוא החליט שהם הולכים להוציא אלבום ביחד ושכבר יש לו שם. הכתיבה של האלבום התחלקה לחצי אלבום שכל אחד מהם כתב אינדיבידואלית ולחצי שבו הם כתבו את השירים ביחד.



השיר הראשון ,The Stations, היה הראשון שתפס אותי. הפחד ששורר במילים שלו ובעצם ברוב האלבום, אותו הפחד ליפול ולהתפרק כשאתה יודע שהשדים מהעבר יכולים לחזור בכל רגע, אותה אופוריה, כשאתה לא יודע כמה זמן תישאר חזק ומתי הנפילה תבוא בלי שום אזהרה. השיר נפתח בליין גיטרה רפטטיבי שממשיך לאורך כל השיר. לאנגן נכנס בגובה הבאס ופותח:
Oh Mama
Ain't no time to fall to pieces
He has arrived, He has arrived
גיטרת באס עמומה אך דומיננטית נכנסת ואחריה הקול הכמעט שמיימי של דולי שמתחבר עם כלי הקשת וביחד יוצרים רובד צלילי עשיר. אני מאמין שהשיר הפותח מייצג את התחנות שאותם עברו לאנגן ודולי בחייהם דרך ההתמכרות, המוות, ההתפכחות והאהבה. השיר נגמר במין קו מוזיקלי של כלי המיתר כמו הצפצוף שנשמע ממכשיר ההחייאה המכריז על מוות, לאו דווקא של הגוף, ומכאן מתחיל המסע שלהם חזרה לחיים תוך ההתמודדות עם העבר והליכה קדימה.

את רצועה 3, All Misery/Flowers, קשה לי לשמוע, רצועה מדממת ואפלה שפשוט מפחידה אותי. הלימת התופים מורטת העצבים עם הבלחות הגיטרה השורקת על רקע הפסנתר והחצי דיבור של לאנגן שמתעמת עם השדים מהעבר:
Make me shake me bleed all over
Going down to drown in deep black water
Let's ride suicide

ובהמשך מתאר סיוט שהוא חלם:
I woke up from a dream
I woke up I was crying
I saw an animal
With eyes like mine on fire
I saw my own true love
She was a sullen flowers
המילים האלו כמו פוגעות בראש עם פטיש, חותכות בבשר, דרכן לאנגן ממש מכניס אותך לגיהינום הפרטי שלו, שגורלו לא היה רחוק מאוד משל חבריו קוביין וסטיילי. אחרי התופת של השיר הזה, כשהלב פועם חזק, מגיע במין התחשבות The Body השקט שמרגיע עם גיטרות מלטפות ושירה שמימית של דולי שמשקיט את עצמו מהסיוט שחלם הרגע ומרדים את עצמו חזרה בשקט:
Dream
Close your eyes
I was done
You're alive
בכלל, לא אחת מוזכרת באלבום ההתעוררות מהחלום הרע. כנראה שאפילו לאחר ההתפכחות החלומות הרעים עדיין רודפים אותך.

השקט נגמר ב-Idle Hands שנפתח במין תרועה פולחנית שכזו, כזו שקוראים כדי לעורר את הרוחות, כדי להתעמת עם השדים, ונכנס בגיטרה מפרקת ותנודות כינור והפזמון היפהפה שיוצר את אחד השיאים באלבום. לשיר גם יצא קליפ רשמי שבו פשוט חבורה של רדנקס משועממים מפוצצים דברים, בחירה מעניינת של דולי שידוע בתור חובב קולנוע. Circle Your Fringes הוא השיר שתפס אותי הכי חזק באלבום, מה שלקח כמה וכמה שמיעות כדי לצאת בהצהרה כזו. השיר מתחיל בשקט עם כלי הקשת ונבנה יחד עם ליין הבאס ושירה חולמנית של דולי וגיטרה חשמלית שמאיימת להתפוצץ בכל רגע אך מתאפקת עד לסולו בסוף. מהמילים נוטפות הייאוש של השיר קשה לי להתעלם:
They don't wait in line
To see me float
Or sleep above the Waves
They don't wait in line
To bring me up
They've seen enough today



האלבום ממשיך ועכשיו תורו של לאנגן לדבר על משברי האמונה ב - Who Lead Us Now. לאנגן, שבא ממשפחה נוצרית אדוקה שגם מתכחשת לקיומו, מתחשבן עם אלוהים:
Who'll lead us now Lord
Who'll hear the sound of grieving.
בשיר Seven Stories Underground תמיד קיבלתי הרגשה של עלייה במדרגות תוך כדי שמלאכים עפים לצדך ושרים:
Heaven, So fine
Heaven, It's quite a climb
כנראה שלאנגן רוצה גן-עדן, אבל הוא יודע שיהיה קשה לטפס לשם, בייחוד כשהוא מרגיש שבע אמות בתוך האדמה.

Each To Each הוא בעצם שיר המחווה לאלבום הזה, התיאור בתחילתו הוא של תמונת הכריכה באלבום. אתה ואני, נעמוד ביחד, גם אם ניפול אני יודע שנזרח, אתה ואני נעבור את הסערה, אנחנו ביחד ואנחנו נשרוד את כל מה שבדרך. Front Street, הרצועה האחרונה, ללא ספק אחד השירים העצובים ששמעתי בזמן האחרון. השיר נפתח בציוצי ציפורים, התפכחות כואבת של בוקר חדש לאחר לילה של סיוטים, הרצועה שמאיימת להפיל את כל החומות, עטוף בפריטות גיטרה מלטפות וצלילי כינורות. המלל מרגיש כאילו השד לוחש לדולי באוזן דברי רעל:
Come on feel me
I ain't only one
When it comes apart
We're gonna have some fun, son
הילד החלש שיוצא החוצה לרחוב הסוער להתעמת עם השדים, כשהוא יודע שהמלחמה אבודה מראש ובסוף הסערה הוא עלול שלא לחזור יותר.

האלבום הזה הוא תרופה בשבילי, תרופה של התפכחות והשלמה שבזמנים קשים אלו משאירה אותי על הרגליים. דולי ולנאגן חולקים כמעט שעה אינטימית של כאב מזוקק כדי לרפא את כל פצעי העבר הפתוחים ויוצאים בתקווה שהשאירו הכול מאחוריהם. אני מתוודה שהאלבום ריגש אותי לא פחות מ-Gentleman של הוויגס או מ - Sweet Oblivion של הטריז, כמות הרגשות גדולה ניחתת על המאזין באלבום הזה, בייחוד בסיום הרצועה האחרונה. אתם לא צריכים סיבות לשמוע את האלבום, פשוט לשמוע אותו, תנו לו הזדמנות ואל תתייאשו ממנו, הוא מצריך כמה שמיעות. בפעמים הראשונות האלבום לא תפס אותי וריגש אותי, אבל לאחר מספר לא מבוטל של שמיעות מצדי אני שמח שלא התייאשתי ממנו בשלב המוקדם של השמיעה. החיבור של שתי הנשמות הנואשות האלו יוצרת אלבום ייחודי, אפל ומרגש, שמותיר את המאזין מיואש ומרוגש בו זמנית.
הייאוש באמת מרגיש יותר נוח...

נתראה בהופעה!


Idle Hands

שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©