אין זה מקרי שהשיר ''הירקון 51'', אחת הרצועות היותר מכוסחות באלבום הזה, נבחר לשיר הנושא כאן. שיר הנושא, ואולי הטוב שבשירי האלבום, מאפיין את האלבום כולו – כספי נחשפת בו, זועמת, אבל גם עדינה, ובעיקר בעיקר – מתפוצצת מתשוקה ומלהט למוזיקה.
אחרי שלוש האזנות בערך לאלבום האחרון של ירונה כספי, ''הירקון 51'', נופלת עלי תוגה עזה. לא בגלל איכות האלבום, שהרי כפי שייכתב כאן, מדובר באחד מהטובים ביותר ששמעתי השנה; לא בגלל שהשירים עצובים, למרות שחלקם אכן כאלה; סתם כי לא הבנתי אז, וככל שהאזנתי יותר והתאהבתי באלבום הזה ממש, איך קרה שרק תודות למחלקת הפרומו של ''השרת העיוור'' הבאתי את עצמי להאזין לאלבום כל כך טוב. האם הרדיו שוב אשם? האם הייתי מצפה שיציאת האלבום הזה תלווה במסע ביקורות משתפכות בעיתונות בדומה למה שקורה עכשיו עם האלבום החדש של רות דולורס-וייס? אולי זה בגלל ''תני לשתיקה לבעור'', אלבום הבכורה של כספי והטעם שהוא השאיר אחריו?
אני אנסה (בינתיים) לקחת אחריות על הפאשלה הזו ולא להאשים אחרים, שאולי לא נפלו שדודים כמוני. הרי בכל זאת, ראוי לכתוב כמה מילים על המקום בו כספי ואני נפגשנו לאחרונה. כפי שמספרת הביוגרפיה המוזיקאלית של כספי, היא מסתובבת בעסקי המוזיקה מתחילת שנות ה-90, בגיל 17 הרשימה מאד בסרט הכבר-מיתולוגי ''בעניין הבאסים'', אבל הקריירה שלה זזה לאט, לאט מאד. ללהקתה ''גוונים כהים'', לקח הרבה זמן להוציא אלבום יחיד שלא ממש הצליח, אולי פספס קצת את תור הזהב של ה''רוק הישראלי'' בניינטיז. לכספי עצמה לקח עוד זמן רב להוציא את אלבום הבכורה שלה, זה שהיה אמור לצאת ב-2001, נגנז, ויצא תחת השם ''תני לשתיקה לבעור'' ב-2005 (האלבום ניתן כעת כולו להאזנה דרך האתר של כספי). האלבום הזה היה מפגן ראוי של היתרונות הרבים של כספי כמוזיקאית, ואני עדיין חושב שהוא אלבום טוב, אלא שהיה בו משהו, ב''תני לשתיקה לבעור'', שלא מזמין להאזנה חוזרת. כספי נותרה בו מעט מרוחקת, מן תחושה שקשה להסביר, שככל שתחבקו את האלבום הזה, כך הוא יתרחק מכם. יכול להיות שבעוד שנה מהיום אחוש כך גם לגבי האלבום השני עליו אכתוב כאן – ''הירקון 51'' , אבל נכון לעכשיו, תחושתי היא לא רק שמדובר ביצירה טובה בהרבה, אלא שכספי נקטה בכמה צעדים מקטיני ניכור, כאלה שמעודדים התמסרות הדדית של האלבום והמאזין זה לזה.
במוקד ההפשרה הזו עומדת ההחלטה הנבונה מאד של כספי להיכנס לאולפן עם להקה שנגניה מכירים זה את זה ולהקליט עמם את כל האלבום. ''תני לשתיקה לבעור'' היה מצעד של נגנים מוכשרים מאד, מוכרים למדי, אבל בעיקר, כאלה שהתחלפו מרצועה לרצועה. ב''ירקון 51'' בחרה כספי, למעשה, ב''ג'ט סאם'' – עומר הרשמן (גיטרה וקולות), יאיר יונה (בס) ורן יעקובוביץ' (תופים; היום הם גם הבסיס של ההרכב ''באפלו בוטס''), הרכב רוק שהנגנים שלו מפלרטטים גם עם ז'אנרים אחרים, הרכב שהולך אחורה כמה שנים. זו החלטה חשובה מסיבה פשוטה: הפעם, יש תחושה של אלבום-להקה, אחידות בצליל ובמובן מסוים גם בקונספט המוזיקלי. אני חושב שבאלבום הזה השלישייה עושה עבודה מופלאה ממש. בנוסף אליהם, מצטרף גם יובל מסנר בצ'לו בכמה שירים, אבל מלבדו, זו הרביעייה שאמונה על האלבום – כספי ו''ג'ט סאם''.
''הירקון 51'' הוא הסטודיו של אביה של ירונה כספי בו לימד פיתוח קול, מקום בו היא מעידה כי גדלה והתעצבה, לרע ולטוב. זו הנקודה החשובה השנייה. כספי הייתה חשופה גם באלבום הבכורה שלה, אבל באלבום הזה היא פותחת את הדלת עוד קצת. אין זה מקרי שהשיר ''הירקון 51'', אחת הרצועות היותר מכוסחות באלבום הזה, נבחר לשיר הנושא כאן. שיר הנושא, ואולי הטוב שבשירי האלבום, מאפיין את האלבום כולו – כספי נחשפת בו, זועמת, אבל גם עדינה, ובעיקר בעיקר – מתפוצצת מתשוקה ומלהט למוזיקה. תשוקה, זהו אחד הדברים הכובשים ב''הירקון 51''. כספי והלהקה שלה פשוט מתפוצצים מתשוקה בכמה נקודות באלבום הזה. זו תשוקה שיש בה כנות, היא מאד משכנעת ומאד מזמינה. אין מה להשוות את האלבום הזה לקודמו מבחינה זו.
בהאזנות הראשונות הייתי משוכנע שמדובר בחצי אלבום מצוין וחציו האחר קבור עדיין באווירת האלבום הראשון. ששת הרצועות הראשונות קצת עברו לי ליד האוזן, למרות מתקפת הגיטרות העצומה של ''שיר לגדיה'', הפותח את האלבום אחרי רצועה אינסטרומנטאלית. גם אז, בהאזנות הראשונות, מצאתי את החצי השני של האלבום מופתי ממש. החצי הזה נפתח ב''במוצאי החג'', שיר שקט שהוא כנראה גם אחד היפים ביותר ששמעתי השנה, עם טקסט נוקב (אם אני מבין את כספי נכון) על עולם התקשורת הנוכחי. הקצב מתגבר לאט עם ''חומת תל-אביב'' הנפלא, על החומה בין ת''א לשאר העולם (שיר עם קולות רקע נפלאים ממש), ומגיע להתפוצצות קצבית ורגשית בשיר הנושא, סגירת החשבונות עם אבא. אחריהם מגיעים גם ''כדורי סרק'', שיר מפואר למדי בו בולט הצ'לו של מסנר, ''יום הולדת'' הטום-וויטסי, ובסוף יש גם קאבר ל''דבש'' של פורטיס, שעושה הרבה כבוד לטקסט, ובהחלט מחדש גם בעיבוד המוזיקאלי.
עם הזמן, נפל האסימון גם לגבי החלק הראשון. פה טמונות גם המלכודות שכספי, ביחד עם עומר הרשמן, נופלים אליהן, ומונעות מהאלבום הזה ציון 10 עגול. שירים כמו ''אבנים'', ''מתג'', ואפילו שיר שהוא כרגע אחד האהובים עלי באלבום – ''לשונות, מתערבלים'' – הם טקסטים ולחנים נהדרים, הסובלים מעיבודים מעט מחוסרי השראה. הגיטרה של הרשמן ב''אבנים'' למשל, נשמעת כמו מפגש שהתקיים כבר בין ברי סחרוף ליזהר אשדות, משהו שהיה יכול להישמע טוב בסוף העשור הקודם, אבל מרגיש קצת כמו קלישאה של הרוק הישראלי נכון לעכשיו. ועדיין – השירים הללו נהנים מכל היתרונות האחרים של המוזיקה של כספי והלהקה, ויש בו בחלק הראשון גם את ''שיר לגדיה'', עוד רגע די מכוסח למילים חזקות על יצר הרס עצמי גבוה, ואת ''למצוא'' שיר הפופ המושלם של האלבום, שבהתחלה נשמע קליט מכדי להשתלב ברצף הכללי, אך הוא מכניע לבסוף ביופיו.
כשהאלבום, הפעם, מזמין אותנו לעוד ועוד האזנות, קשה שלא להתרשם מכל החבילה בה מחזיקה כספי כמוזיקאית – הדיקציה הנקייה (שנייה כנראה רק לרונה קינן); השימוש היפהפה בשפה העברית שמספק כמה שורות מבריקות ממש (מי שאומר שאפשר רק באנגלית, שפשוט יאזין...); כישרון ההלחנה; הקול העמוק והמגוון של כספי, שברגעים מסוימים באלבום הזה נדמה שהיא מסוגלת לעשות עמו כמעט הכל (נדמה לי ש''במוצאי החג'' הוא אולי מפגן השירה היפה ביותר באלבום); וההחלטות הנבונות של כספי והרשמן, מתי ללחוץ ולנגן חזק ורועש, ומתי להאט.
וכמה שכספי מרשימה, כך אני מתפתה לחזור בכל זאת להתחלה, ולתהייה בעניין כמה אנשים באמת שמעו את האלבום הזה. בעיני ,האלבום הזה בהחלט רדיופוני: יש בו להיט מובהק אחד (''למצוא''), וגם הרגעים היותר קשים פה, היו יכולים להתקבל ברדיו המסחרי הישראלי עם מישהו היה רוצה בכך. אני מניח שאני לא הראשון שמשווה בין רונה (קינן) לירונה, כי שתיהן עבדו בהתחלה עם ערן צור, שתיהן הוציאו לאוהביהן את המיץ בציפייה לאלבום הבכורה, שתיהן אכזבו באלבום הבכורה, ועוד כך וכך קווי דמיון (כמו הדיקציה והכישרון, כמובן). אלא שבעוד קינן מתנוונת, ויש חשד כי הקשר בינה לבין יצירה מעניינת ומאתגרת אבד, כספי עשתה באלבום השני שלה הרבה דברים שביקשנו מרונה ובינתיים אין. היא לא מפחדת להגביר קצב ולשחרר קצת את העניבה, וברוב האלבום היא כן נשמעת חיונית ומלאת תשוקה. מה שמעצבן הוא שברור שהאלבום הזה נופל בין הכיסאות – הוא יותר מדי נועז ואיכותי בשביל להיות מושמע ברדיו (מצטער על ההתנשאות, אך האזנה לכספי מבהירה סופית שהתלהבות מזמרות מהזן של עלמה זהר נובעת בעיקר מהמצאי המשמים ברדיו), אך אינו מתכתב דיו עם ביצת ''האינדי הישראלי'', כדי להפוך את כספי לגיבורת בלוגים ופורומים (ואם זה משנה, אין מדובר כאן באינדי). בקיצור – אני ממש מקווה שלאלבום המעולה הזה יימצא גם קהל, כזה שמגיע להופעות ועושה קצת באז. הרבה זמן לא הרגשתי שכל כך מגיע למישהי כמו כספי כמה חודשים אחרי יציאת ''הירקון 51''.
