 רוצים גם? |
|
 |
העולם מתחלק לשני סוגי אנשים - אלו שמגדירים את טורי איימוס כיללנית בלתי נסבלת, ואלו שמייחסים לה סגולות מאגיות (אמת היא שקיימות עוד כמה קטגוריות, ברם לענייננו החלוקה עומדת).
הקבוצה השניה מורכבת ברובה מבני (ובעיקר בנות) אדם שפויים בדרך כלל, שלפתע מוצאים עצמם אוספים סינגלים, תרים אחר כתבות ובונים אתרים שמידת הסגידה בהם לא הייתה מביישת גם חובב ג'ורג לוקאס מדופלם. על מה ולמה המהומה ישאל התמים את חברו הטוריפיל?
הסיפור החל בשנת 1991, באלבום הבכורה Little Earthquakes. למען הדיוק, הוא החל עוד קודם לכן - איימוס הייתה פסנתרנית קלאסית מחוננת מגיל צעיר מאוד, היא זנחה את המסלול הקלאסי והחלה להופיע בברים ובתי מלון ואף הוציאה אלבום פאנק כושל (ולא בלי סיבה מוצדקת) בשם Y kant tori read שקיומו הוצנע בדיסקוגרפיה לטובת כל הנוגעים העניין (כולל המאזינים).
אלבום הבכורה הרשמי אם כן הוא Little Earthquakes, שמסביר היטב את הדואליות בציבור לגביה. זוהי יוצרת שמבטלת כל אופציה לאדישות. האלבום מינורי לחלוטין, לא רבים בו הצלילים פרט לפסנתר ולקולה הייחודי של הזמרת. ההגשה עירומה עד כי שומעים לפעמים גם את נשימותיה של איימוס; הטקסטים חודרים עד כי לא ניתן להשמיע את האלבום ברקע, זהו אלבום שיש לשתוק ולהאזין לו.
הרצועה הפותחת - ''Crucify'', היא אולי המלודית והקליטה באלבום כולו, ומביעה קו דיסטינקטיבי לאלבום כולו. הקרבן הגאה שלא מתבייש לחשוף. ''Precious things ,Girl'' ו''Leather'' הם המניפסט הפרטי של איימוס: איך זה בשבילה להיות אישה, אובייקט מיני, נתון לניצול אך פקוח עיניים כל העת. מודע, פגיע וחכם.
העיסוק במיניות ובאופיה האלים אינו מקרי, ומגיע לשיאו ב''Me and a gun'' שמספר בלי מטאפורות ודימויים על מקרה האונס שחוותה. השיר מבוצע א-קפלה, אפילו כסות אינסטרומנטלית אין לעורה. רק טורי, הטראומה ואנחנו. נוצרת התחושה שהאינטימיות שהיא יוצרת עם המאזין עולה בהרבה מקרים על האינטימיות שרובנו מצליחים ליצור עם האנשים הקרובים לנו ביותר.
למרבה הפלא ובניגוד למצופה, האלבום לא נותן הרגשה של מציצנות. איימוס היא הדוברת והשירים כתובים כולם בגוף ראשון. קיימת תחושה של מונולוג, לא רק בנושאי אונס וניצול אלא בקשת של נושאים. ''Mother'' על העזיבה הטראומטית את הבית, ''Tear in your hand'' ו''China'' על זוגיות.
אבל זוהי לא התנדבות בער''ן; זוהי מוסיקה. איימוס מלחינה מחוננת ופסנתרנית מחוננת עוד יותר. היא לא מגבילה עצמה למוסכמות, חורגת וחוזרת, מתרגשת ועולה. מספיקה צפייה קצרה בבחורה מנגנת בכדי לראות שהפסנתר אינו כלי, הוא פרטנר. הגיטרות כאן משניות והפסנתר מקבל את קדמת הבמה. איכויותיה הווקאליות של איימוס, שירתה האקסצנטרית והנגינה האמוציונאלית הן הדרך הראויה להעביר טקסטים כמו שלה.
באלבום בכורה זה חושפת בפנינו איימוס את חייה. את סכום הצלקות והכשרונות שיוצרים אותה. האלבום מותיר טעם שנדיר לקבל: טעם של הכרות מעמיקה, אישית, שמצליחה לתאר לא רק את היוצרת אלא גם חלקים מוסתרים יותר או פחות של המאזינים.
