הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
pink floyd :: the piper at the gates of dawn
capitol, 1967    [אלבום]
כאשר אדם שלא שמע אותו מעולם ינגן אותו לראשונה, אני בטוח שהוא לא יבין על מה לעזאזל אני מדבר, הדיסק נשמע כל כך הזוי, אזוטרי ולא מובן. זה בסדר גמור, משום שזה בדיוק מה שהוא- הזוי, אזוטרי ולא מובן, ואינפנטילי, ומטופש, ולא שגרתי, וייחודי, ומקורי, ונועז, ופרוע, ולא מתפשר, ויפהפה, ומרגש, ונוגע ללב, ומכיל כמה מרגעי המוזיקה היפים ביותר ששמעתי.
מאת: diamond dog בתאריך 10/08/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the drones
gala mill
tori amos
scarlet's
walk
iron maiden
powerslave
pink floyd
atom heart
mother
saloon
(this is)
what we call
progress
frank zappa
weasels
ripped my
flesh
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.3 (28 מדרגים)

אין קץ לילדות
רוצים גם?
הסיפור של פינק פלויד הוא באמת אגדה מודרנית, ויכול היה להיות הבסיס של כמה וכמה טלנובלות. אין הרבה להקות שעברו תהפוכות דרמטיות ושינויי סגנונות בולטים כל כך לאורך שנים כה רבות, ובטח שאין הרבה להקות מפורסמות כל כך. לאחרונה פורסמה ביקורת בשרת על ''dark side of the moon'', אלבום שבאמת אין צורך להכביר עליו במילים. אבל אני, שחייב לפלוידים כל כך הרבה - את כל הטעם המוזיקלי שלי בערך, חייב להודות שאת “דארק סייד” לא שמעתי זה זמן רב. וגם לא את “wish you were here”. את “the wall” שמעתי לאחרונה אולי בצבא. אלבומי הענק הדינוזאוריים הללו לא נוגעים בי כמו בעבר. אולי אני הזדקנתי, אולי טחנתי אותם יותר מדי, אבל אני שומר חסד נעורים לפלויד שלפני “דארק סייד”. כשקראתי את הביקורת ל”דארק סייד”, שמתי לב שתגובה שחזרה שוב ושוב הייתה :''איך לא כתבו על האלבום הזה קודם?'' (אם זכרוני אינו מטעני אכן כתבו, אך הביקורת הוסרה מטעמי פלגיאט. מישהו שם יכול לאשר את זה, בממלכת השרת?). אבל לי הייתה תובנה שונה:

איך זה שעדיין אין ביקורת על The Piper At The Gates Of Dawn?
איך אין ביקורת על האלבום הטוב ביותר שהפלוידים הוציאו?!

פינק פלויד של 1979, תחת הרודנות והמגלומניה הבלתי מתפשרת של רוג'ר ווטרס, הייתה להקה שונה לחלוטין מזו שהתכנסה באולפני אבי רואד ב-1973 בכדי להקליט את “דארק סייד”. רוג'ר ווטרס היה למעשה הלהקה בפועל - כותב כמעט כל החומר, האיש ששולט בחוטים. דיוויד גילמור קיבל מדי פעם ספוטלייטס זוטרים, כמו עזרה בכתיבה פה ותפקיד סולו שם. ניק מייסון וריצ'רד רייט לא היו רלוונטיים כלל, ולמעשה רייט, ממקימי הלהקה ואחד האחראים לצליל הפסיכדלי המופלא שלה בשנות השישים, פוטר ע''י ווטרס. “The Wall” היה מופע עוצר נשימה, ואני חייב לומר שהאלבום הזה, בחופש גדול אחד בין כיתה ח' ל-ט', שינה את חיי לעד. אבל קשה לי לסלוח לווטרס על הדורסנות שלו - לא זו הייתה דרכה של הלהקה פעם.

פינק פלויד של 1973 הייתה רחוקה שנות אור מחבורת הצעירים הפראיים שפקדה את אולפני אבי רואד בשנת 1967 כדי להקליט את ''פייפר''. אמנם ווטרס כתב את רוב החומר כבר אז, אבל ההישג היה קבוצתי לחלוטין: היו אלה ארבעה מוזיקאים בשלים שהקשיבו זה לזה, ניגנו זה עם זה, וביחד ניגנו, הקליטו והפיקו ריבוע שווה צלעות נהדר ושמו ''“דארק סייד”''. במאמר מוסגר אציין כי על אף הסאונד הנהדר והשירים המצוינים, לא כל כך הצלחתי להבין עם השנים איך דווקא האלבום הזה הצליח כל כך, ולא, למשל, “Animals”, האלבום המצוין (אולי אלבום הפרוג האמיתי היחידי שפלויד אי פעם הוציאו) שיצא ארבע שנים אחריו, או “Meddle” שיצא שנתיים לפניו.

אבל שום דבר שהפלוידים עשו מאז ומעולם לא דומה בשום צורה לאלבום שיצא בשנת 1967. זאת משום שאלבום זה מכיל מרכיב ייחודי, שהיה קיים באלבום זה בלבד ולא התקיים בשום צורה באלבומים האחרים. אני כמובן מדבר על רוג'ר קית' ''סיד'' בארט.

סיד היה משהו אחר. משהו לא מהעולם הזה. אין לי מילים לתאר עד כמה הנקודה הזו חשובה. קחו את ווטרס. ווטרס לא היה מנהיג הלהקה בראשיתה: הוא היה באסיסט די ייחודי, נגן די חובב אבל עם הרבה נשמה, שלחלוטין עמד, כמו רייט ומייסון, בצילו של בארט. ווטרס כתב ושר בסך הכל שיר אחד (מצוין!) ב''פייפר'', שאני בטוח שהיום הוא מת מבושה כשהוא שומע אותו. כשמוחו של בארט התנפץ, נפסקה למעשה כתיבת החומר. הלהקה הייתה צריכה או להפסיק להתקיים או לעבוד עם מה שיש, ומה שיש היה בעיקר, אך לא רק, ווטרס. וכך, בתהליך שלקח 5-6 שנים טובות, עם הרבה עבודה קשה והרבה ניסיונות מוצלחים יותר או פחות, הצליח ווטרס לבסס את עצמו ככותב שירים מאוד מוצלח וחד עם הרבה אמירה וסגנון אישי. אבל ווטרס היה אדם כמוני וכמוכם, אולי קצת יותר חריף, ציני וחד הבחנה, אבל לא כישרון חד פעמי, ומכיוון שמאז הדבר הראוי האחרון שווטרס חתום עליו, “The Final Cut”, עברו יותר מ-25 שנה, אני חי בשקט עם ההכרזה הזו.

אבל אצל סיד בארט, לא זה היה המקרה.


צעירים מטורזנים



סיד היה כישרון שמבליח בעולמנו פעם בדור, במקרה הטוב. היה לו עולם פנימי עשיר של ילד שלא רוצה להתבגר לעולם, עולם קסום של אגדות ושירי ילדים, ממלכות אבודות, פיות מעופפות, חיות מכושפות, גמדים משונים. זה היה עולם משונה ומעוות ויפהפה שכמויות הסמים הבלתי סבירות שבארט הכניס לעצמו הקצין אותם כל כך עד שהם הפכו לחלק ממנו, להווית עולמו ההזויה, מחליפים את המציאות המשמימה. השירים שבארט כתב ושמרכיבים את הפלא ששמו ''פייפר'' הם חסרי תקדים בעולם הרוק. בנוסף, הייתה לו הגדולה והיכשרון לא רק לכתוב מילים של הזיות ילדים, אלא גם לתרגם אותם לצלילים ולחנים שתאמו אותם כמו כפפה, והייתה לו הכאריזמה והמוזיקליות לרתום את שאר הלהקה לחזונו. אני חושב שכל ההסתכלות על ''פייפר'' צריכה להיות על אלבום ילדים למבוגרים, כזה שליחו לא נס לעולם, ומקומו הוא בשורה אחת עם ''אליס בארץ הפלאות'' וקלאסיקות ילדיםמבוגרים אחרות. אני חושב שהמוטו של ''פייפר'' מופיע בשיר הנהדר ''Matilda Mother'':

Oh, Mother,
Tell me more…

שני דברים עשו את פלויד לחריגים, בולטים וטובים כל כך באוקיאנוס הפסיכודלי של 1967: הצליל המוזיקלי החדשני והמיוחד, שבארט אמנם היה אלמנט מרכזי בו, אבל הוא היה הישג קבוצתי; והמילים, הטקסטים ונושאי השירים. כשכולם שרו שירים נגד הממסד, שר בארט על ממלכות שבהם נשר ארגמני ממטיר כסף על אנשי הממלכה (אחת משורות השירה היפות ביותר ששמעתי מעודי); שכולם שרו על LSD, בארט שר על נסיעות דרך טלפונים וישיבה על חדי-קרן; וכשכולם כתבו שירי אהבה פשטניים, בארט כתב על אופניים,אנשי ג'ינג'רברד ועכברים ששמם ג'רלד. הבחירה, של בארט עצמו כמובן, בשם האלבום כשמו של אחד מפרקי ''הרוח בערבי הנחל'', אינה מקרית. כל הדברים המופלאים האלה, עולם ההזיות שדמיון, סכיזופרניה וסמי הזייה התערבבו בו, הם אלו שעושים את בארט, לדעתי, לאחד מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריית הרוק.

הייתה גם מוזיקה באלבום הזה. המוזיקה, כאמור, הייתה שילוב של בארט, שבמקביל להיותו הכותב המבריק שהיה, היה גם מהגיטריסטים הבולטים של זמנו, עם שלושת המוזיקאים הקטנים-גדולים שהיו סביבו. זו תמיד הייתה גדולתה המוזיקלית של פלויד לכל אורך גלגוליה: היא הייתה מורכבת מנגנים קטנים, קרי- לא וירטואוזיים , אבל גדולים- כלומר, מצטיינים בתחום הסאונד וה-musicianship המשותף. ברגעיה הגדולים ביותר תמיד עלה השלם על סכום חלקיו. וגם כאן. השילוב של הפראיות של הגיטרה הבארטית, שלוחה ברורה של עולם הילדות הבלתי נגמר שלו - קופצנית, מלאת דימיון ולא מפחדת לצעוד במשעולים שאיש לא צעד בהם קודם, עם הבאס הלא שגרתי של ווטרס; התיפוף החייתי ומלא המעוף של ניק מייסון (במאמר מוסגר - אחד הגיבורים בלתי מושרים של הרוק, לא רק מתופף עם סאונד עוצר נשימה, אלא גם מפיק על, תשאלו את רוברט וויאט); והנשק הסודי של הלהקה (לכל אורך שנותיה)- ריצ'רד רייט על הקלידים, שאחראי על כמה מרגעי הפלא האדירים ביותר באלבום - נותן את אחת הלהקות המופלאות ביותר שעמדו על במה בשנת 1967. חשוב להבין שזו להקה שונה מאוד מזו של 1968 והלאה - עד כדי כך שיש כאלו שיגידו ש''פייפר'' בכלל לא שייך לרפרטואר של פלויד.



כשיצא ''פייפר'', הוא התקבל בביקורות מעורבות. לא בגלל הלהקה- שכבר אז, בזמן אמת, אנשים הבינו שהם שומעים זהב טהור - אלא בגלל האלבום, שמצד אחד אינו מכיל שני סינגלים חשובים ומאוד מצליחים של הלהקה, ומצד שני לא נשמע כמו ההופעות החיות של הלהקה, אלא מן 'נופל בין הכיסאות' שכזה. כאשר אדם שלא שמע אותו מעולם ינגן אותו לראשונה, אני בטוח שהוא לא יבין על מה לעזאזל אני מדבר, הדיסק נשמע כל כך הזוי, אזוטרי ולא מובן. זה בסדר גמור, משום שזה בדיוק מה שהוא- הזוי, אזוטרי ולא מובן, ואינפנטילי, ומטופש, ולא שגרתי, וייחודי, ומקורי, ונועז, ופרוע, ולא מתפשר, ויפהפה, ומרגש, ונוגע ללב, ומכיל כמה מרגעי המוזיקה היפים ביותר ששמעתי. שלא כמנהגי, לא אעמוד על כל שיר ושיר ואציין על מה הוא מדבר, מה קורה בו וכו', משתי סיבות - קודם כל, זה מאוד מעייף אותי ככותב, והביקורת ממילא ארוכה; דבר שני- למה לקלקל את ההרפתקאה? פשוט תקשיבו בעצמכם. הכל שם.

השירים באלבום הרבה יותר מתקשרים מהסיוטים האפלים והכואבים שבארט כתב והקליט בשני אלבומי הסולו שלו-''בארט'' ו-“The Madcap Laughs'', שיצאו במאמץ רב, תחת עזרתם של חברי פלויד אכולי האשמה, שרק זמן קצר לפני כן סילקו את בארט הבלתי מתפקד מהלהקה. אני חושב שמי שרוצה להעמיק בסיפור של בארט חייב לעצמו את שני האלבומים האלה גם כן; אבל זה, כאמור, לא ''פייפר''. בארט עצמו לא יכול היה לחזור אחורה - הכישרון שלו הרס את מוחו ובסופו של דבר הרג אותו כמעט 40 שנה מאוחר יותר, בודד, קודר, קרח, זקן, עייף ומטורף לחלוטין. וגם האלבום הבא של פלויד, “A Saucerful of Secrets”, אינו פייפר. ושום דבר בעצם לא משחזר את ''פייפר''- התפרצות רוח הילדות והנעורים הבלתי נגמרת. על חברי פלויד הנותרים, בגיבויו של המוזיקאי המוכשר ביותר שהיה בלהקה מלבד בארט, דיוויד גילמור (תשמעו את אלבום הסולו שגילמור הוציא לפני שלוש שנים ותבינו על מה אני מדבר), אי אפשר להתלונן. הם שינו סגנון לחלוטין והמשיכו הלאה להישגים אדירים ואלבומים נפלאים נוספים.

המורשת של בארט קצרה במיוחד - ''פייפר'', שני אלבומי סולו רשמיים, עוד אלבום של odds and ends וכמה שירים 'יתומים' שמסתובבים בעולם (חפשו ביוטיוב, יש כמה אוצרות). במבחן ההיסטוריה, הפלוידים ניצחו את בארט והשאירו חותם גדול בהרבה ממנו (אפשר להגיד שווטרס ניצח). אבל הכישרון הגדול, היהלום הענקי שנצץ ודעך, עדיין מחכה שיישמעו אותו. אז זה הסיפור של ''פייפר''.

כשסיד מת, 32 שנה לאחר הניסיונות האחרונים שלו להקליט משהו, הקדשתי יום שלם לזכרו. חמישה ימים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה, וזכרונו של סיד מוסמס לטובת הקטיושות בצפון. ניל יאנג אמר, וקורט קוביין ציטט במכתב ההתאבדות המפורסם - ''עדיף להישרף מאשר לדעוך''. אף אחד בהיסטוריה לא יישם זאת טוב יותר מסיד בארט, שלא נשרף אלא שיגר את עצמו והתלקח כמו התפוצצות סופרנובה אדירה שתהדהד ותיראה למרחקים עוד הרבה שנות זמן ואור.


שתף
אלבומים קשורים:
pink floyd :: ummagumma ||| pink floyd :: more ||| syd barrett :: barrett ||| pink floyd :: dark side of the moon |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Experimental Rock | Psychedelic Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©