 רוצים גם? |
|
 |
''A Rock In A Weary Land'' הוא אכזבה. אכזבה בעיקר משום שמלהקה כמו הווטרבויס התרגלנו לצפות לסטנדרטים גבוהים, אם לא גבוהים מאוד. להקה שבשנות השמונים הובילה בין השאר את גל הרוק הקלטי, והניבה כמה מאלבומי האייטיז הנפלאים ביותר.
וזה לא רק סטנדרטים נמוכים ולחנים בינוניים, זה גם דיסטורשנים, שכלל לא אפיינו את הווטרבויס של פעם, וגם עכשיו הם לא במקום, זה מייק סקוט צרוד, אם לא בצורה מאולצת בכלל, אז מאולצת מדי. הווטרבויס בגלגול 2000 הם לא אותם הווטרבויס שהכרנו, אולי רק הלחנים הפשוטים מאוד, שתמיד אפיינו אותם, הם התזכורת היחידה לכך שמדובר אחרי הכל על מייק סקוט.
האלבום עצמו יותר רוקי ופחות קלטי; חלק מהשירים שופעים בגיטרות רועשות הרבה יותר מדי, מה שעלול ליצור רושם מזוויע ביותר לגבי האלבום. לחילופין, עלולים לחשוב שהדיסק עצמו לא בסדר, מרוב שהגיטרות מלוכלכות והקול עמום (''Dumbing Down This World'', לדוגמה).
למרות הכל, יש בכל זאת כמה שירים שכן מזכירים את הווטרבויס הישנים והטובים. אחד מהם הוא ''?is she conscious''; אחר הוא ''It's all gone'', שיר קצרצר ויפהפה שמנוגן בידי סקוט לבדו. בשיר שסוגר את האלבום מנגן גם גלעד עצמון על הסקסופון, אחד משלנו בזמנו החופשי (כשהוא לא מגדיר את עצמו פלסטיני, ובמקרה הזה הפוליטיקה היא רק מצידו).
''A Rock In A weary Land'' הוא אלבום מאוד לא אחיד. חלק מהשירים טובים בצורה יוצאת דופן, וחלק מהשירים מזוויעים בצורה יוצאת דופן. השם של מייק סקוט אכן רשום על העטיפה, אבל בפשטות, אם לא היו אומרים לי שאלה הווטרבויס הייתי מסרב להאמין שמדובר באמת על יציאה כל כך חלשה שלהם.
ושוב גרסאות שונות במהדורות שונות, הפעם מדובר גם על הוצאה אמריקאית בסתיו 2001, עם שינויים מזעריים שלדעת סקוט הפכו דווקא אותה לקצת יותר טובה מההוצאה הבריטית של 2000. לכו תאמינו לו.
.jpeg)
