מים הם מקור השראה בלתי נדלה (כלומר, נדלה בהחלט אם אתם תושבי ארץ ישראל, לא כל-כך נדלה כשמדובר באוקיינוס, ולהזכירכם זה מה שעמית ארז הרגיש בקצות אצבעותיו כשהוא ניסה להירדם אמש). הם לא משמשים רק כמטאפורה, לפעמים הם ה-דבר. הזרימה, הבועות, השקיעה והציפה, הרוויה.
גילוי נאות: אני אדם של מילים. המשמעות של ההצהרה הזאת היא שגם אם, נגיד, מוצארט בכבודו ובעצמו יקום מהמתים וילחין מסיבה השמורה עימו שיר למילותיה של מיכל אמדורסקי, קשה לי להאמין שהתוצאה תסב לי עונג. בעוד שאני מסוגל בהחלט לסבול לחן בינוני ומטה למילים מוצלחות, אני נוטה לפסול על הסף שירים עם ליריקה רדודה גם כאשר מלווה אותה לחן גאוני (תוצאה שהייתה מתקבלת מן הסתם מהשת''פ שהצעתי פה קודם). איכשהו, אלבום הבכורה הרשמי של עמית ארז,''Amit Erez'', שקדמו לו משהו כמו שלושה-עשר אלבומי בכורה לא-רשמיים, התגלה כיוצא-מן-הכלל - תרתי משמע. הוא התנגן אצלי רבות וזכה להערכתי (מי ישמע איזו זכות), למרות שהסיכויים שהוא היה מצליח 'ל'עבור אותי" אם הטקסטים שבו היו מושרים בעברית הם אפסיים. ''Amit Erez'' כבש אותי כמעט טוטאלית בזכות הלחנים שלו, העיבודים האפלוליים-אופראיים לעיתים, ההגשה, הקול, החזרות, הדרמטיות – הרגישות שלי למשמעות המילולית הייתה נמוכה בהרבה מאשר היא הייתה לו היה מדובר בטקסט בעברית, ולצלילים התאפשר לעשות את שלהם. ועמית ארז מבין בצלילים. האלבום הראשון, כמו גם האלבום הנידון, שזכה לשם הקצר והקולע ''Last night when I tried to sleep I felt the ocean with my fingertips'', מציג מוזיקאי אינטליגנטי, בעל שמיעה חדה ושליטה מלאה, ששוחה באוקיינוס המוזיקה (וזו בדיחה ראשונה ואחרונה בסגנון, מבטיח) בטבעיות ומכיר אותו לעומק (הא הא).
בעיניי, השם היומרני, שכולל יותר מילים מבית+פזמון ממוצעים ב''Amit Erez'', חייב להיות סוג של הצהרת כוונות. כשאתה בוחר כותרת שנשמעת כמו תמצות של מדריך ללימודי ימאות, צריכה להיות לך סיבה טובה לזה, ולא סתם התפלצנות נרקיסיסטית בניסיון לצאת עמוק ומורכב ויוצא דופן ללא כיסוי אמיתי.
השיר הפותח את האלבום, ''Pretty Things'', מבשר טובות. פריטת גיטרה מוכרת, קלידי פסנתר רכים אך דומיננטיים, קול גבוה שר מילים מעוררות התפעלות. את הכתיבה הפשטנית שבה חטא ארז לא פעם באלבומיו הקודמים מחליפה כתיבה מופשטת, רעיונית, מתפתחת, ולא צריך לחפור עמוק מדי כדי למצוא פה אפילו אמירה. בהן צדקי. משהו על הדברים הנמוכים כביכול ועל אלו המוגדרים כ''נשגבים'', או מתיימרים להיות כאלה. אני לא בטוח שהבנתי, זה היה אבסטרקטי מדי אפילו בשבילי.
אמנם זה לא מרגיש טבעי לחלוטין, זה מרגיש טיפה מושקע מדי, טיפה מאומץ מדי, אולי גם הטון הגבוה מוסיף לתחושת המאמץ, אבל זה אשכרה שיר שראוי לשבת עליו ולנסות לפצח את כוונת המשורר. ולהזכירכם, אתם קוראים ביקורת על דיסק של עמית ארז. וזה רק הולך ומשתבח. כששמעתי את ''Animal Heart'' התרגשתי לראשונה באמת משיר של עמית ארז. לא נדרש הרבה יותר מהדיוק של שורות כנות כמו ''…If I fall I'll have someone to blame, I feel like a sinner, but it's Ok'' או ''It's gonna take a hurricane to get me moving, animal heart, to pump my blood away, it's gonna take a hurricane…'' כשברקע מלודיה פסנתרית שהולכת ומתעבה ע''י תופים קרירים ומדויקים וגיטרה חשמלית שעושה נפלאות כדי לצבוט לי את הלב ולעורר בי תחושת הזדהות מרעננת.
בקלות יכולתי למצוא פה תמה בכל רצועה באלבום הזה - על הלחץ והכאב שמועברים כל-כך טוב ב''Whales Dance For Me'', ועל הצלילה שמתירה אותם ומתבטאת בדרך נהדרת בשינוי המוזיקלי. על הכתיבה המצלולית והמוחשית ב''The Water Received'', על האמא שמתרסקת לאדמה והאב והאחים שחופרים בשמש. על ''Holy Things'', שמעביר בלי מילים אל חלקו השני של האלבום בצורה חלקה, לא נותן לך לפספס שמשהו משתנה ומתעצם פה. אשמה. פחד. בית משוגעים? התפוצצות דיסטורשן ב''Secret Cards'', המנוני ומתכתי כמו קטע של פינק פלויד. ציניות, רגישות ורומנטיקה משמשים זו בזו בערבוביה. הבחור שוב מפגין את כישרון השירה הנהדר שלו ואת הדיקציה המושלמת שמחדדת כל שורה. מהעומס הנפשי, המעיק, וקלידי הפסנתר הרכים והרגישים חזרה מהירה אל מעל למים, אל המציאות המוחשית כל כך, אל ההתבוננות המפוכחת, אל הגיטרות המייללות, המתייסרות. ''You will be loved again, just as the summer kicking in, in total rush'' נראה שעמית ארז התבגר בכמה וכמה שנים טובות מאז האלבום שנושא את שמו. התובנות שלו מרתקות, גם אם הוא נופל לקיטש מדי פעם, גם אם העושר והתחכום המוזיקלי שידענו מאלבומיו הקודמים לא נוכחים כאן כפי שהורגלנו מהם. ושיר הנושא, השיר עם השם הכי ארוך מאז ''סופרקליפרג'אליסטיקאקספיאלידושס'', הוא כמעט המנון. יצירת מופת. אחד משירי הרוק הכי טובים ששמעתי לאחרונה - מתפתח, גדל מרגע לרגע, מתחילתו רק מחכה להתפוצץ. זועם, מילולית, מוזיקלית, הכל במקום, כל הכלים שמשתוללים שם, הדיסטורשן שפוצע את האוזניים ואת הלב, הזעקה המהדהדת ''It's never even close to what I really wanted'' הדעיכה הפתאומית שפשוט שואבת את כל האוויר מהריאות. ככה זה צריך להיות, ככה זה צריך להישמע, זו הדרך הנכונה לעמית ארז להצדיק את כל התארים להם הוא זכה. אני מסיר את הכובע, באמת.
לאלבום צורף דיסק בונוס, ממנו הודפסו 700 עותקים בלבד. הודות ליעילות מחלקת הפרומו של האתר, התמזל מזלי לקבל גם את פיסת המוזיקה הנדירה הזו. הדיסק מכיל שני קאברים: האחד ל''אמצע ספטמבר'' של אסתר שמיר, והשני ל''Cloudbusting'' של קייט בוש. כמו האלבום ממנו הוא מסתעף, השירים באלבום הבונוס מאוד מחוברים לטבע, לשינויים בו ולהשפעותיו על הנפש.
הבחירה של עמית ארז לכסות דווקא את ''אמצע ספטמבר'', שכתבה והלחינה אסתר שמיר, מסקרנת אותי מאוד. עמית ארז, מחלוצי הישראלים שבחרו לשיר באנגלית (לאו דווקא בחירה המעידה על חיבור עמוק לשורשים הישראליים), בחר לעשות קאבר דווקא לשיר שמשפט המפתח שלו הוא משפט אנטי-אמריקניזם מובהק – ''השנה מתחילה באמצע ספטמבר'', הכוונה כמובן לשנה העברית, לחודש תשרי בו חל ראש-השנה היהודי שמתחיל, לרוב, באמצע ספטמבר. אם נעזוב לרגע את הדיסוננס הזה, קצת מפתיע לשמוע את עמית ארז שר בעברית. בדומה ליוצרת מאונגלזת נוספת, הדרה לוין-ארדי, המעבר לעברית גרם לקול שלו להתיילד מעט, ואני משער שאם הוא היה שר בעברית לקול הדיסטורשנים ב-''Last night'' וכו', זה היה נשמע קצת כמו נקמתם של הגיקים, או משהו. הביצוע שלו פחות דרמטי מהביצוע המקורי, משהו בעיבוד שגורם למילים להרגיש קצת פחות גדולות ומאיימות, למרות שקולות הרקע יוצרים אפקט דרמטי. את גלי עטרי אני באופן כללי לא מסוגל לשמוע, אבל אם נעמיד את הביצוע שלו אל מול הביצוע המקורי, התוצאה חלשה למדי, והמילים נשמעות קצת מעוקרות מתוכן.
אבל די להשוואות עם המקור. להשוות את עמית ארז לקייט בוש יהיה פשוט לא הוגן. ''Cloudbustin'' הוא שיר כל-כך טעון בשבילי, שיתקשר אצלי תמיד לקליפ המטריד-משהו שלו, וניסיון לשפוט את הביצוע של עמית ארז כיחיד העומד בפני עצמו תוך הנחה בצד את כל מה שהשיר הזה מסמל בשבילי נועד מראש לכישלון, אבל אני אנסה בכל זאת. למען ההגינות. באופן מפתיע, הביצוע של עמית ארז מצא חן בעיניי. הוא ריכך את השיר, בלי לרדד אותו. שופטי כוכב נולד למיניהם היו אומרים שהוא לקח את השיר למקום שלו. הוא שר בהתכוונות גדולה לכל מילה, בעדינות, כמי שיודע שהוא מתעסק עם חומר נפץ. האמביוולנטיות שבשיר הזה, המנעד שבין התקווה לאכזבה, מתלבשת היטב על עמית ארז. הוא שומר בקפדנות על הקיפאון שבשיר המקורי, שלא מזדעק, ולא קיצוני, ובכל זאת גורם לזה להישמע מאוד אישי. זו לא קייט בוש, אבל זה בהחלט עמית ארז.
מים הם מקור השראה בלתי נדלה (כלומר, נדלה בהחלט אם אתם תושבי ארץ ישראל, לא כל-כך נדלה כשמדובר באוקיינוס, ולהזכירכם זה מה שעמית ארז הרגיש בקצות אצבעותיו כשהוא ניסה להירדם אמש). הם לא משמשים רק כמטאפורה, לפעמים הם ה-דבר. הזרימה, הבועות, השקיעה והציפה, הרוויה. כשעמית ארז משתמש בכל הדימויים האלה, אתה בכלל לא בטוח שמדובר בדימויים. גם כשהלווייתנים רוקדים לכבודו, זה מאוד מוחשי. העולם משתנה מתחת למים - אתה קל יותר, אתה מכונס יותר, קשוב יותר. לא סתם יש ענף טיפולי שלם שנקרא הידרו-תרפיה, שבין השאר תורם לחיזוק הביטחון העצמי והקֶשב. האלבום הזה מקשיב לזרימה, ונותן לך כמאזין לשמוע אותה גם, להרגיש אותה בקצות אצבעותיך גם בלי להקליט את רחש הגלים או את השחפים.
