 רוצים גם? |
|
 |
כש
הבילויים השיקו בשנת 2003 את אלבום הבכורה שלהם, חשבתי שנולד כאן משהו חדש, שאין דברים כאלה. ''רוקנ'פולקה'' או איך שלא קוראים לעניין הזה, אבל זה היה פשוט מעולה. רוב מה שהיה אז באטמוספרה המוזיקלית המקומית הרגיש כל כך סינתטי ומגעיל, שפרץ הרעננות של
הבילויים פשוט סחף אותי לגמרי. רוב המדינה בחרה לקחת מהאלבום הזה רק את 'אוטו זבל' ולהמשיך ממנו הלאה אל להיט האינסטנט הבא. הרבה לא השתנה מאז, עדיין רוב ההיצע המקומי נשמע בדיוק אותו הדבר, כמו הלהיט שהיה כאן רגע קודם. מעטים מעזים, מנסים ומאתגרים את עצמם ואת הקהל, מעטים לוקחים את העניין מספיק ברצינות כדי לעשות ממנו צחוק מוחלט. הקולקטיב, באלבום הבכורה שלהם, הצליחו לייצר משהו כל כך חדש וחדשני, עד שהמחט של הסיסמוגרף המוזיקלי שלי התחילה לרעוד בהתרגשות.
נתוני הפתיחה לא היו קלים – אלבום דל תקציב, הרכב לא מוכר, מוזיקאים (מוכשרים ביותר, אבל רק ברובם) חסרי ניסיון, הופעות הרצה בשדרות רוטשילד, היעדר להיט מובהק באלבום ויום הקלטות אחד שבו נדחסו כל חברי הקולקטיב יחד עם החומרים ה(כמעט) מגובשים שלהם לאולפן קטן בעיר רמת גן. זה מתחיל כמו נוסחא בדוקה לכישלון מהדהד, אבל התוצאה מפתיעה ברמתה ואיכותה. אלבום הבכורה של הקולקטיב הוא יריית פתיחה מצוינת להרכב עם כישורים וכישרונות אדירים. הוא לא נשען על להיט ולא על נוסחא בודדת, הוא מזגזג בין סגנונות, מקצבים וז'אנרים מוזיקליים, הוא לא תמיד שומר על לשון נקייה או על כללי הנימוס, הוא מצחיק בכל כך הרבה דרכים שונות, הוא יודע להיות רומנטי אבל גם להעביר ביקורת עם קריצה, הוא אפילו תופר את הקטעים שבדך כלל נשארים על רצפת חדר העריכה לפיסות מוזיקליות מרנינות ומלאות הומור משובח.
השם קולע כל כך, וזה ברור כבר בהאזנה הראשונה. יש כאן אוסף של קטעים שאינם בהכרח ''אחידים'' או ''מגובשים'' בלשון המבקרים, אבל מאוחדים בהצלחה רבה תחת קורת הגג המוזיקלית שנקראת הקולקטיב. קולות שונים של חברי הקולקטיב ואורחים אחרים (עידו שקד, אלברט סופר, ויקטור אוסטרובסקי, מקסנס בודוואן, האחיות אורבך, דוד אופי רבינוביץ') אחראים על השירה, כך שלאוזן מגיעה תערובת מאד מסקרנת של קולות וסגנונות שצובעת את כל אחד מהקטעים באלבום בצבע קצת שונה וייחודי.ישנם כמה רגעים שהאוזן אפילו מתקשה לתפוש שהרכב אחד מצליח לייצר כזה בליל מטורף של עולמות מוזיקליים ולשמור על רמה מצוינת לאורך כל הדרך.
קשה במיוחד להוציא קטע או שניים ולהצביע עליהם כלהיטים או כבולטים במיוחד בדיסק, במיוחד לאור העובדה שהקטע האהוב עליי הוא בכלל סיום ביזארי לשיר שרוכב על אפקט שירה מוגזם ודרמטי. אלה מכם שזכו לשמוע את ''טובע בריוורב'' בהופעה או בהזדמנות אחרת בוודאי יכולים להבין על מה אני מדבר. אני ממליץ מאוד שלא לדלג על אף קטע ועל אף שנייה בדיסק. כל צליל הוא חלק מהסיפור המופלא של הקולקטיב והוא חשוב מאד בכדי לראות את התמונה כולה. אחרי כמה האזנות בוודאי כבר תרצו לחזור לסיפור התל אביבי של ''דירת חדר'', תחייכו חיוך רומנטי לצלילי ''בת הדודה השנייה שלי'', תנענעו אגנים לצלילי ''שפם'', תרגישו מעורבים פוליטית ב''כשאת אומרת כיבוש'', תלמדו לקח חשוב בהיגיינה ב''מר כץ היקר'', תכירו במציאות ב''ארמון מנייר סופג'', תהנהנו בהסכמה כואבת ב''אין תקווה'', תכירו בחשיבות ביטחון המדינה ב
''טלטל'תו'' ובסיום תבינו ש''בזמני מלחמה'' אף אחד לא אוכל שיש-קבב.
ברור מהרגע הראשון שזה לא אלבום של דאחקות. יש כאן טקסטים שנונים ועוקצים עם מסר ואמירה ברורים מאד. יש כאן חבורת מוזיקאים שברור שהיא כל כך שנהנית מהיצירה שלה שאין מצב שלא תצליח לסחוף גם אתכם. יש כאן אלבום, שבדומה לאלבום הבכורה של
הבילויים, מצליח לנפץ את השגרה המוזיקלית האפורה ולעלות על נתיב חדש של מה שיום אחד אולי יהיה דרך חדשה. חברי הקולקטיב (דניאל שהם, נדב לוזיה, עמנואל סלונים, רועי 'חמודי' רבינוביץ', יוסי מזרחי, רועי ריק, עידן רבינוביץ' ויואב נוה שהיה שותף בהקלטות) לוקחים סיכון לא קטן אבל מאד מחושב. זה אמנם לא חומר לפלייליסט (מישהו עדיין מאמין בשטויות האלה?), אבל הוא בקלות יכול לקחת את הטייטל של אלבום השנה שלי. הכאוס המבורך שלהם לא הגיע למרבית האוזניים בארץ, כי רוב העורכים מחפשים שיר שיישמע בדיוק כמו זה שהם השמיעו קודם. אם לכם נמאס מרצף הלהיטים הממוחזרים האלה, חפשו בחנויות את הקולקטיב וגם את הרכבי הלוויין שלו. אין דברים כאלה.
