 רוצים גם? |
|
|
 |
אתחיל מהשורה התחתונה: האלבום הזה, אלבום הבכורה של הרכב האלקטרוניקה מולוקו, הוא אלבום מופתי, וכנראה אלבום האלקטרוניקה הכי טוב שאתם לא מכירים. למשמע השם מולוקו ודאי מתעוררות בכם אסוציאציות דאנסיות (''Sing It Back''), גלגל''ציות (''The Time Is Now'') או ניסיון נואש לרכב על הגל של שני השירים הנ''ל (''Familiar Feeling''). תאמינו לי אם אספר לכם שהאלבום הזה לא נשמע ככה? אתם חייבים.
סיפורו של ההרכב מוכר, קצר וקולע: המוזיקאי הבריטי מארק בריידון פוגש במסיבה בשפילד את
רוזין מרפי, שהיתה אז בחורה בת 22 ללא כל ניסיון בכתיבה או בשירה. היא מתחילה איתו עם שורת המחץ ''אתה אוהב את הסוודר הצמוד שלי? תראה איך הוא מתאים לגוף שלי!'', מה שמוביל את השניים למערכת יחסים אינטימית ומוזיקלית ולהקלטת האלבום הזה, שהוא בפירוש הכי שווה שלהם.
בביקורת על האלבום האחרון של מולוקו, Statues, כתב מבקר ישראלי בלגלוג: ''מי אוהב את מולוקו? הם מיינסטרימיים מדי לחובבי האלטרנטיב ואלטרנטיביים מדי לחובבי המיינסטרים''. לא זה היה המצב באלבום הבכורה, למרות שכיום השאלה נותרת בעיניה: מי יתפתה לנסות את האלבום הזה? אין בו אף סינגל מוכר, הוא נטול מלודיות כמעט לגמרי, והמקצבים האלקטרוניים הכלולים בו מוזרים מדי וממש לא רקידים. תוסיפו לזה את העטיפה המוזרה והמפחידה ותקבלו אלבום עם קהל יעד לא ברור, וממש לא נרחב. אבל זאת בדיוק הסיבה שאני אוהב אותו; כי זאת מוזיקה מוזרה ומקורית לאנשים שאוהבים דברים מוזרים ומקוריים.
"האם אתה אוהב את התחתון הורוד שלי? תראה איך הוא מתאים...'' טוב, עד כאן
עטיפת האלבום מבשרת ישירות על תוכנו: זה אלבום משונה, לא צפוי וממש לא ידידותי לאוזן הלא מורגלת לדברים שכאלו. קשה גם להגדיר את הסגנון שלו. בעיקרון זה טריפ הופ, אבל לא טריפ הופ רגוע עם מקצבים עדינים ומדויקים וזמרת בעלת קול מלטף, אלא טריפ הופ כבד עם מקצבים שמשתנים מרגע לרגע, זמרת עם קול שונה ומעוות וטקסטים יוצאי דופן שקשה לרדת לעומקם בהאזנה ראשונה. קשה לי לחשוב על אלבום שדומה לאלבום הזה. הדבר הכי קרוב שהגעתי אליו זה
Kid A של רדיוהד, שיצא בכלל חמש שנים אחריו. אבל בעוד שהמוזרות של רדיוהד בקיד איי מסויטת ועוכרת שלווה, המוזרות של מולוקו מזמינה אותך להצטרף למסיבה, רק שזאת ודאי לא תהיה מסיבה מהסוג שבחורות כמו Ke$ha הולכות אליהן, אלא מסיבה הזויה ומפתיעה שכמעט בלתי אפשרי לרקוד בה.
נקודות האור באלבום רבות, והוא עונה לקלישאת הניינטיז המענגת של ''אלבום שצריך לשמוע אותו ברצף ולא כשירים בודדים כי יש לו אווירה מיוחדת וצריך לתת לו לגדול עליך''. מה לעשות שהקלישאה הזאת נכונה לגמרי כשמדובר בסוודר ההדוק. השירים הראשונים שואבים אותך פנימה עם הפקה לא מתפשרת ועם מקצבים נזילים ומשתנים, אבל נקודת ההתייצבות של האלבום היא ב-''Lotus Eaters'' הקרקסי והקברטי שהוא גם השיר הארוך ביותר באלבום. בנקודה הזאת ההרגשה שמתקבלת היא שהצמד הזה, גם אם המוזיקה והטקסטים שלו רחוקים מלהיות מובנים ונגישים, יודע בדיוק מה הוא עושה. ''Dominoid'' בולט כשיר ידידותי יחסית לשאר, שזה עדיין לא ידידותי בכלל. יש פה רסיסי מלודיה, אבל היא שבורה ומרוסקת.
גם הם אוהבים מולוקו
ב-''Party Weirdo'' קולה של מרפי מעוות ומוכפל לכמה דמויות שונות, מה שיוצר תחושה מאיימת ומזמינה בעת ובעונה אחת. ''Dirty Monkey'' ו-''Killa Bunnies'' הם לגמרי בתחום הביזאר, וקשה להעמיד אותם תחת ניתוח פרשני כלשהו. רק ''Butterfly 747'' הוא דאנס נגיש כמו שהיה מקובל במועדנים בשנות התשעים, והוא משמש כהפוגה נחוצה בתוך כל הבלגן המאורגן. כיום נוטים לזהות את מולוקו בעיקר עם מרפי, שעברה מאז לקריירת סולו שם הוציאה שירים יותר קליטים ורקידים, אבל באלבום הזה דווקא בריידון בולט כיד המכוונת המספקת את החזון המוזיקלי של ההרכב, את המצע עליו יכולה לפרוש מרפי את כתיבתה האקסצנטרית.
למרות שהאלבומים שבאו אחר כך גם הם היו מוצלחים, הם היו הרבה יותר קומוניקטיביים ומלודיים והיה חסר בהם הקסם המסתורי, הקשה לפענוח, של אלבום הבכורה. הדבר בולט במיוחד באלבומם המצליח ביותר, Things To Make And Do, בו נעשה שימוש גם בכלי נגינה מסורתיים ולא אלקטרוניים ובו הלחנים אמנם מוזרים ומקוריים, אך בולטים מאוד, וזאת בניגוד ל-Tight Sweater הנטול לחנים כמעט לחלוטין. אז הלהיטים המלודיים פרצו להם את הדרך, אך האם הם גרמו לאוהבי הדאנס לבדוק גם את האלבום הזה, המאתגר והקשה אך הטוב מהם בהרבה? על פניו לא נראה שכך המצב, ובערוצי המוזיקה הגדולים כמעט ולא מנגנים שירים מהאלבום הזה (הפעם האחרונה שאני זוכר היתה ב-1997). לכן האלבום הזה הוא מעין סוד שמור, אך כולי תקווה שעם פרסום הביקורת הזאת הוא יהיה קצת הרבה פחות שמור.
object width='445' height='364'>
