הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.
לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.
דירוג המבקר: 0
דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)
סיום ראוי
היא באה לי לגמרי בהפתעה, הידיעה הזו על דיוויד ברוזה שקיבל מאלמנתו של טאונס ואן זנדט חבילת שירים שהושארו בצד אחרי מותו של טאונס, ובצוואתו ביקש שברוזה ילחין אותם. טאונס הכיר את ברוזה בשנת 1994, וכנראה שהמפגש ביניהם השאיר על טאונס רושם עז על ברוזה כמלחין וגיטריסט. אתם חייבים להסכים איתי שזה די שוק, שדיוויד ברוזה, שרובנו מכירים מ'האשה שאיתי' ועד ההופעות במצדה, עם קצת בחונטס באמצע, פתאום מוצא עצמו במפגש עם אחת הדמויות המרתקות והחשובות בקאנטרי-פולק האמריקאי של ארבעים השנים האחרונות. זה קצת כאילו מושיק עפיה יקבל בירושה, מקבץ שירים של דוד אבידן וביניהם יהיו תיאורים ארוטיים, הומוסקסואלים, ומושיק ייקח פסנתר, ילחין וישיר שירי זיקה לגבר אהוב בהיכל התרבות.
בתחילה, כשברוזה שמע על צוואתו של טאונס, הוא סירב בצניעותו הידועה לקחת את הפרויקט. הוא האמין שלשירים האלה ייטב בליגה של ענקים כמו בוב דילן ו-ווילי נלסון. אבל שמונה שנים אחר כך, כשביקר ביוסטון טקסס, ברוזה צלצל לאלמנתו של טאונס, ג'נין, ושאל אותה מה קרה לחבילת השירים הזו. ג'נין אמרה – כלום. אז ברוזה החליט ללכת על זה. פרטים נוספים פה.
דילן אמר על ברוזה ''אתה משתמש בגיטרה שלך כאילו זו מכונת ירייה''. כולנו מכירים את ברוזה כגיטריסט-על בעל נשמה אדירה ויכולות טכניות שבאמת אין דברים כאלה, כאשר למרות כל הפירוטכניקה והצלצולים מהנגינה שלו, הוא איש צנוע. הופתעתי, כששמעתי לראשונה את האלבום, לגלות שלא מדובר על תקליט של ברוזה הגיטריסט, ושהפעם החליט ברוזה להשאיר את היכולות שלו בחוץ, באופן יחסי (טוב, אולי חוץ מהקטע הסוגר 'too old to die young'). זה לא שהנגינה שלו לא מרהיבה, זה פשוט לא אלבום ''פרופר'' של ברוזה, שבו לגיטרה יש תפקיד חשוב במילוי הרבדים של סאונד וטקסטורה. הוא מגובה כאן בחבורת נגנים משובחת, שיוצרת סאונד חם ועדין, והרבה עץ.
הרבה עץ
הבלוז, שאפשר היה לצפות שנקבל אותו ממוזיקאי כמו טאונס, לא קיים פה. זה היה חסר לי בהתחלה, שכן מהו האלבום אם נשמתו של טאונס לא יצוקה פנימה? אבל בשלב מסוים, הפסקתי להתייחס לאלבום כאלבום אבוד של טאונס, והתחלתי לראות בו אלבום של דיוויד ברוזה, שלקח שוב כיוון קצת שונה. כל הרבדים באלבום הם ברוזה לחלוטין. כדאי גם לומר משהו בשבחו של ברוזה, שידע להשתנות עם השנים. לא תמיד אהבתי את החומרים שלו, לעתים הוא היה קצת קיטש בשבילי, אבל בפעמים אחרות הוא היה גדול. האלבום קלף, למשל, או פארקינג קומפלטו וההופעות שלו עם בחונטוס. בגלל זה אני לא מופתע שברוזה לקח כיוון חדש; אני רק מופתע מכך שהוא פגש את טאונס.
'Long Ball Hitter', למשל, הוא שיר בלוז-פאב שמשלב נגיעות של ממפיס סלים מצד אחד ואלברט קינג מצד שני, אבל לא באגרסיביות יתרה של שיקגו בלוז אותנטי. במקום זה, ברוזה מביא קשת רחבה של השפעות שמשולבות באופן יפה ובתוכן השירים שעוברים במסלולים של מוזיקת פלמנקו, פולק ישראלי ואפילו רמיזות קלות מאד של ג'אז – הכל במעטפה של נשמה אותנטית. לקח לברוזה ארבע שנים להלחין את השירים הללו, ובהחלט זה מורגש, ובכל מנגינה ומנגינה באלבום.
יכולות השירה של ברוזה באנגלית גם הן מפתיעות לטובה. לא שהוא לא יודע מה זה פרזנט סימפל / פרוגרסיב, אבל הדרך שלו לשיר טקסט של מישהו אחר בשפה זרה ולהישמע עדיין מלא כנות ופוגע ראויה להערכה. 'Southern Cross', שמתחיל בדיוק כמו שיר של טאונס, הוא לגמרי עבודה של ברוזה המגיש הווקאלי, בעל הקול החם והשובה. הטקסטים עוסקים בעיקר במוות, ולמרות העיסוק בנושאים כבדים בטקסטים שלו במהלך השנים, דיוויד תמיד שר אותם עם איזו קריצה שאומרת – אל תדאג, הכל יהיה בסדר. מקבץ השירים הזה אינו שונה.
ערים וזיכון
בסופו של דבר, זהו אלבום מצוין, שמצריך מהמאזין תשומת לב לעובדה אחת חשובה לפני ההאזנה – זהו אינו אלבום של טאונס. זהו אלבום חדש של ברוזה שבמקרה מבוסס על טקסטים של טאונס, שהנשמה שלו נכנסה לתוך הלחנים. זה לא אלבום בלוז או קאנטרי- פולק, אלא שזה יותר קרוב לחומרים המאוחרים של מארק קנופלר או לוסינדה וויליאמס. האלבום לא לגמרי שורשי, אלא מהווים יותר אדפטציה של מוזיקאי זר, שימוש בטקסטים של הגביע הקדוש של הקאנטרי האמריקאי, וברוזה הוא בחירה נפלאה של טאונס למישהו שילחין את שיריו ויצוק בהם חיים חדשים.
החיים של טאונס, כפי שתועדו בדיוידי המצוין Be Here To Love Me, נראו קשים וחסרי עקביות במהלך שנות השמונים והתשעים, אבל למעריצים כמוני שאוהבים את טאונס שתוי או שיכור זה לא משנה. הוא היה נשמה אותנטית ונדירה ומוזיקאי אדיר, ולא חשוב אילו טעויות עשה בימי חייו, לפחות החלטה אחת הוא עשה בשכל, והיא הבחירה בברוזה לשירים שלו.
