 רוצים גם? |
|
 |
סופרדראג ב-lp חדש, רביעי במספר. שלוש מילים: רוק נ רול.
רבייעית הפלא של נוקסוויל, טנסי, בהנהגת ג'ון דייויס, מספקת לנו את אלבום הרוק שכולנו זקוקים לו. אקורדים, שירה ממעמקי הבטן, תופים מפגיזים, סולואים 'שו דה קלאפס', ומלודיות שיגרמו לג'ון לנון
ואנגוס יאנג לשתות בירות ולפזז יד ביד בגן עדן.
אקדים ואצהיר; אלבום זה אינו יצירת מופת מדהימה בסדר גודל של Head Trip In Every Key, אלבום שאני רואה כ-White Album של סופרדראג. אבל הוא בלי ספק מתעלה בכל אספקט, על האלבום הקודם האנמי משהו, In The Valley Of Dying Stars. האלבום פשוט עובד, אין אפס - לא הייתי צריך לנסות להתעלם ממילים גרועות או מוסיקה מפוקפקת ולעבור שכנוע עצמי של מעריץ. נתפסתי מהרגע הראשון. ישנם כמה רגעים באלבום זה בו הייתי לא מבסוט, מאוכזב ממש - מנענע את הראש מתוך כבוד ילדותי לג'ון דייויס האליל, אבל לא מרגיש את הדגדוג בתחתית עמוד השדרה. אני מרגיש ככה בשיאים של ''Drag Me Closer To You'' ו''I Cant Wait'', שנשמעים משום-מה כמו AC/DC. שתי הרצועות האלה עוברות מעולה ברצף אבל מקלקלות את האלבום כשמסתכלים על גב הקופסה ועוברים על רשימת השירים בסיפוק בסוף ההאזנה הראשונה.
בכל זאת, מדובר באלבום של סופרדראג, כך שלא תצטרכו להתאמץ הרבה כדי למצוא איזה מאסטרפיס או שניים. איזו פצצת רגש מדהימה ומלודית שמגיעה בטורנדו לאוזן היישר מהבטן של דייויס דרך הרמקול והיישר לבטן. שירים כמו ''Feeling Like I Do'', ''Extra Sensory'' ו''Remain Yer Strange'' שווים זהב. אין מה להוסיף עליהם.
יש באלבום גם ניסיון מוצלח מאוד בשיר קאנטרי אמיתי (סליידים, pedal steel, כל העסק) בשיר ''Safe & Warm''. ישנן גם שתי מחוות מכובדות לביטלס, האבות הרוחניים של דייויס - ''Her Melancholy Tune'', שיר מריר ויפהפה במבטא חצי בריטי וגיטרות חשמליות הפוכות ברקע נוסח האלבום הלבן, ושיר געגועים, ''Way Down Here Without You'' העצוב-מתוק שכולו שטוף yeah-yeahs וגיטרות שובבות נוסח Rubber Soul.
אתם יודעים מה? אפילו אם לא כל שיר מעלה אתכם לעננים, כולם (חוץ משני המאכזבים שהזכרתי מוקדם יותר) מעלים אתכם לגובה של מאתיים מטר בערך, ובווליום הנכון זה גבוה לאללה - מילה שלי. אם זה הסולו הענק והבק-ווקלס של בוב פולרד (Guided By Voices) ב''Baby Goes To Eleven'', או הריף הממכר והשירה הצייצנית של דייויס ב''So Insincere'', או לחילופין שורת הבס המפציצה ב''Staggering Genius'', שהייתה מורחת לקורט קוביין חיוך ענק על הפנים - זה עושה לי את זה. ואני מקווה שגם לכם.
אני לא הראשון, ווודאי שלא האחרון שאומר את זה - סופרדראג הם אגדת רוק בפוטנציה. אם הם יטרחו להוציא את הראש החוצה מ-Arena Rock והופעות עם להקות איזוטריות כמו Deathray Davies, הם יכולים לפרוץ בגדול. לא כמו Sucked Out, שעשה אותם כוכבים לחודשיים ב-1996. עם ההרכב הנוכחי שלהם - הם מפוצצים בפוטנציאל להיות האואזיס הבאים (בפרסום כמובן, לא באיכות). ג'ון דייויס - זה אומר מספיק. דון קופי מתופף שמנמנן וחמוד. סאם פאוורס על הבס, לשעבר סולן Who Hit John, והתוספת הטרייה מסיבוב ההופעות האחרון, מייק הריסון על הגיטרה, לשעבר סולן ה-V-Roys ו-The Faults. הם הסופרגרופ של העולם מבלי שהעולם שם לב. ואיזה מוסיקה, אח! ללקק את האצבעות. היידה סופרדראג.
