הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
פונוקול, 1974    [אלבום]
אם שקט הוא הרעש החדש ומים שקטים חודרים עמוק, אז המחאה יכולה להיות גם שקטה. הלחן לא מפוצץ את האזניים, המילים לא נוקבות, אבל מבעד לתמונה העדינה שהאלבום מצייר הוא אומר את שלו ולא חוסך בביקורת
מאת: אלעד (ברנט) לוי בתאריך 04/08/11

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
אמנים שונים
דיזנגוף 99 -
פס הקול העברי
המקורי
טאבו פלוס
מיתרים
ג'ירפות
משוחח עם כיסא
צליל מכוון
צליל מכוון
מוניקה סקס
יחסים פתוחים
צמד ראות
צעצועים מהבית
ספר הישן
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8 (1 מדרגים)

אגדת דשא
רוצים גם?
מתנשא, אשכנזי, מלוקק, מנותק, לא אקלקטי, מתנחמד, צפוני, מעפן, משעמם. כל אלה ועוד הם כינויים שגלגל''צ זוכה להם תדיר. כוכבים עולים ונופלים, בתי ספר למוזיקה באים ונעלמים, אבל שק החבטות של מבקרי מוזיקה, אמני אינדי וסנובים מזדמנים תמיד יהיה 91.8 FM. בלי להכנס לדיון ארוך על ההשפעות התרבותיות של התחנה הזו, לטוב ולרע, היא מוזכרת כאן מכיוון שהשיר הראשון שהושמע בה בשנת 93' היה 'סע לאט' של איינשטיין את גבריאלוב. המסר הדידקטי עבר היטב, אבל מעבר לרעיון הנסיעה הבטוחה, השיר אולי היווה את הצהרת הכוונות האולטימטיבית של התחנה. שירי פיל גוד, באווירה נעימה. נוכח הדרך שעשתה התחנה מאז, אולי יהיה זה ראוי אם היא תסיים את דרכה עם הקאבר המשמים של מיקה קרני לאותו שיר.



אחרי עשרה אלבומים וקריירת סולו של 8 שנים, אריק איינשטיין היה באותו זמן בעיצומן של השנים הפוריות ביותר בקריירה שלו והוציא בממוצע אלבום בשנה. את מעמד הכוכב שלו הוא שדרג למעין 'סנדק' מקומי שמטפח אמנים אחרים. שלום חנוך כבר הספיק לנסוע לחו''ל ולחזור בשביל להקים את תמוז, שם טוב לוי הצטרף לקצת אחרת, יהונתן גפן ואורי זוהר התפרסמו כל אחד בתחומו. אחד מבני טיפוחיו היה גבריאלוב, שניגן איתו ועם הצ'רצ'ילים שליוו את איינשטיין במשך כמה אלבומים, ושניהם ביחד גם הספיקו כבר להוציא אלבום משותף אחד.

הדבר הראשון שתופס את האוזן באלבום הוא הסאונד שלו. בישראל כל טרנד מגיע באיחור של כמה שנים, והאלבום הוא תולדה ישירה של הצליל של סוף שנות ה-60'. העובדה שהנגנים גדלו על ברכי המוזיקה הזו (או פשוט נולדו וגדלו בחו''ל) תרמה ליצירת אלבום שנשמע כאילו הוא נכתב בארה''ב והוקלט בבריטניה, או להיפך. בשיר הנושא, ישר אחרי השורה ''שרנו ביטלס בקולות'' מגיע סולו שנלקח היישר מתוך ‘you never give me your money’ (טריק שכבר בוצע ב'למה לי לקחת ללב'). במקרים שבהם הציטוט הוא לא ישיר, ההפקה גורמת לשירים להשמע כאילו הנגנים ישבו באולפני abbey road והשתמשו באותם כלים, אותם אפקטים ואותם סלילי הקלטה.

מהבחינה הזאת האלבום הוא עוד חוליה בשרשרת של אלבומים שיצרה את הרוק העברי (למרות ההצהרות של חמי רודנר). הרעיון של טקסטים עבריים ולחנים מהאסכולה הישנה מצד אחד, ועיבודים רוקיים מצד שני, לא מופיע כאן בפעם הראשונה. איינשטיין כבר הקליט אלבום אחד שמבוסס כולו על שירי ארץ ישראל הישנה (ומאוחר יותר יקליט עוד ארבעה) וביצועים לשירים אלה כחלק מהתכנית 'לול' בביצועים יותר רוקיים. במקביל לקחה כוורת (שחלק מחבריה ישתפו פעולה עם איינשטיין ב'האהבה פנים רבות לה') את מסורת הלהקות הצבאיות וחיברה אותה עם לחנים מורכבים יותר. לולא שתי ההשפעות האלה, לא בטוח שהיינו זוכים לשמוע את כל אחת מהלהקות שנטחנות כרגע ברדיו או בכל מדיום אחר (או את רודנר עצמו).

אבל אם הסאונד של האלבום נטוע בחו''ל, המילים שלו נטועות עמוק בתוך ההוויה הישראלית. השירים שלא נכתבו ע''י איינשטיין עצמו הגיעו משלום חנוך, מאיר אריאל, יהונתן גפן, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. אפילו 'שיר של רנדי ניומן' שנכתב במקור על Dayton Ohio, נשמע טבעי כאילו הוא באמת נכתב על הדשא בכפר אז''ר. הטקסטים לא עוסקים בישראל כמכלול או באיזה קולקטיב לאומי אלא בפרט, אבל מתוך התמונות הפרטיות האלה מתקבלת תמונה של ההקשר שבהן הן נמצאות. 'סע לאט' הוא תיעוד כמעט נאמן (כך לפי הכותבים, לא הייתי באוטו) של נסיעה להופעה. הסרקזם העדין של 'שיחות דיפלומטיות' היה רלוונטי בשנים שבהן נכתב בדיוק כפי שהוא היום. בין לבין מתגלות גם כמה תובנות על החיים של זוג צעיר, הווי הקיבוץ, שיר הנונסנס המתבקש של איינשטיין, ובאופן כללי מבט על ישראל שנת 74'. בסיפור history lesson של Arthur C. Clarke, חייזרים מנסים להסיק כיצד נראו החיים בחברה האנושית אחרי שמערכת השמש גוועה. כמסמך היסטורי הם משתמשים בשרידים היחידים שנותרו מהמין האנושי – סלילי סרטים של וולט דיסני. לו היסטוריונים ימצאו את האלבום הזה - מה הם יסיקו על ישראל בשנת 74'?

מאחר שטרם נולדתי בשנה הזאת, הידע שלי מתבסס על ספרי ההיסטוריה, שכידוע, נכתבים תמיד ע''י המנצחים ועל הזיכרון של ההורים שלי. אבל מה שאני יודע הוא שהתקופה לא הייתה מהאופטימיות שידעה ישראל. האופוריה של פוסט מלחמת ששת הימים התחלפה בפסימיות של מדינה שידעה בשנה אחת מלחמה הרסנית, סערה ציבורית לפני ואחרי ועדת החקירה של אותה מלחמה, וזעזועים פוליטיים שרק התגברו. אבל לכל הפגנה יש גם צד שני, ובזמן שחלק מהציבור בחר להפגין ולהפיל ממשלה מכהנת, חלק אחר בחר לשבת בסלון ולשמוע את המהומות ברחוב. ומה הפלא?

במשך 25 שנה ישראל התנהלה סביב מערכת ערכית שמקדשת את הלאומי ואת הקולקטיבי. כן, סדקים התגלו פה ושם, אבל היציבות נשמרה. עם תום המלחמה ותחילת ההפגנות קרס האמון לא רק במפלגה שהייתה אחראית למחדל, אלא בכל מה שעמד מאחורי המפלגה. במקום הקולקטיביזם הסוציאליסטי החלה לחלחל מערכת ערכים שמקדשת את הפרט, וזאת הסיבה ששלוש שנים מאוחר יותר – אחרי הבחירות של שנת 77' – נעשה שימוש במילה 'מהפך', והתחושה הייתה כמעט של מהפכה. השינוי לא היה רק מפלגתי אלא כמעט משטרי - ממדינה סוציאליסטית למדינה ליברלית. מבחינה פרדוקסלית, ככל שההפגנות השיגו את מטרותיהן, כך הן תרמו לאובדן העניין של אנשים בהפגנות עצמן. אם אני דואג יותר לעצמי, למה לי ללכת להפגין מלכתחילה?

רובנו רגילים לחשוב על שירי מחאה בשני פורמטים; הצעקות סטייל rage against the machine או בלדות ארוכות מילים סטייל דילן. רועשים או שקטים – השירים הללו מכילים מילים רבות משמעות. לפאנק יש הקסם שלו, נטול פרוזה עמוקה ולחנים מורכבים, ובמקרה שלו המדיום הוא המסר והוא בעיקר מקדש את זכות הצעקה. אבל אם שקט הוא הרעש החדש ומים שקטים חודרים עמוק, אז המחאה יכולה להיות גם שקטה. הלחן לא מפוצץ את האזניים, המילים לא נוקבות, אבל מבעד לתמונה העדינה שהאלבום מצייר הוא אומר את שלו ולא חוסך בביקורת. ואת עיקר הביקורת שומר האלבום לשיר ספציפי.



'עיניים גדולות' הוא אולי לא השיר הטוב ביותר באלבום, אבל הוא ללא ספק חשוב ביותר. באותה שנה שבה יצא האלבום יצא גם הסרט באותו השם, ולמרות שהשיר שהופיע בסרט מעט שונה, קשה לי לעשות את ההפרדה בין שניהם. אורי זוהר העמיד למשפט בסרט את הצבר הישראלי השחצן, הבלתי מנוצח והקומבינטור הבלתי נלאה, כל מה שהוא ואחרים ראו בו עצמו. אותה דמות עומדת למבחן גם בשיר עצמו, אבל בעוד שהפרשנות של הסרט היא מאד קונצנזואלית, את השיר אפשר לפרש בכמה אופנים.

הסרט מפורש ככתב אישום נגד הגבר החילוני, שמוגש ע''י מי שהיה באותה עת בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה שסחף הרבה מחבריו של איינשטיין. אבל בהקשר ההיסטורי, השיר מקבל פרשנות רחבה יותר. הישראלי המכוער, החמדן, הוא זה שהיה אחראי לניהול המדינה ב-25 השנים האחרונות. הוא זה שאחראי לשחיתות הפוליטית, למחדל של מלחמת יום הכיפורים, להתנשאות האשכנזית (שבשנים ההם כבר מזמן יצאה מהבקבוק), וזה שכעת, אחרי שהכול התמוטט סביבו, סובל מחוסר אמון ממי שתמך בו במשך כל אותן שנים.

אבל בה במידה שכתב האישום מוצג מול הממסד שקרס, הוא מופנה גם מול מה שהחליף את אותו ממסד. הרי מי ש''חושב רק על עצמך אך יש גם אחרים'' – הוא זה שיושב כעת בבית ולא אכפת לו יותר ממה שקורה סביבו. אני לא בטוח שכותבי השיר ישבו עם כרך של הקפיטל על הברכיים (לפחות אז יותר אנשים ידעו שיש ספר כזה), אבל השורה הזאת נתפסת בעיני, כניגוח ישיר של עקרון 'הפרט קודם לכל', ערש הקפיטליזם. ואם הסוציאליזם קרס, ומה שהחליף אותו לא יותר טוב, מה נשאר?

לא הרבה. המלנכוליה השקטה של האלבום היא זו של מי שמביט על המדינה שגדל בה, ורואה איך ערכים אנכרוניסטים מפנים את מקומם לערכים שהוא לא יכול לקבל. הוא נזכר בערגה בדשא של הקיבוץ ובזמנים יפים שהיו ואינם. בוחר להתסגר בתוך עצמו עם אשתו ולאהוב אותה היום, וכשהם יגמרו עם הסלון, הם ישמעו את ההמונים רצים ברחובות בדרך לעוד הפגנה. האלבום הזה ושיר הנושא שלו הם מהמזוהים ביותר עם הקריירה הארוכה של איינשטיין. מאחר שאיינשטיין עצמו הוגדר ע''י רבים, וביניהם יואב קוטנר, כאחד מהמצייגים של ישראל האותנטית, הרי שבקפיצה לוגית קלה האלבום הזה הוא תמונת ראי של השנים שבהן נוצר. חוסר האהדה שלי לקאברים הוא לא סוד, ואני חוזר על המנטרה שוב: בעוד שהשיר המקורי הוא בעל משמעות מוזיקלית, לירית והיסטורית הקאבר שלו חף משני הראשונים.

עבור שונאי גידי שפרוט ושות', יותר מכל עוולה אחרת שמיוחסות לגלגל''צ, 'סופשבוע רגוע' מהווה סמל לכל מה שרע בתחנה הזאת ובמוזיקה הישראלית בכלל. בזמן האחרון נדמה כאילו יותר ויותר כפילי ז'בוטינסקי מסתובבים בשטח, ממלמלים ''שקט זה רפש'', ומתייחסים לכל שיר שקט כחסר משמעות במקרה הטוב ובמקרה הקיצוני כאוייב של כלל התרבות. The loudness war הוא מושג טכני שמתייחס לצורת ההקלטה של מוזיקה, אבל בשנים האחרונות נדמה כאילו מדובר גם במושג סגנוני. נדמה כאילו רק מי שצועק, מקליט את השירים שלו במקלט או בבגאז' של מוישה אופניק (ובאופן כללי עושה כל מאמץ להיות לא נגיש לקהל) נתפס או תופס מעצמו אותנטי. האם מדובר בהכללה גסה? ברור. אבל לא גסה יותר מההכללה של כל השירים השקטים תחת אותה מטרייה של 'שירים שנועדו להתחבב'.

בעידן הרעש המתמיד שנובע מכל אמצעי התקשורת, אני מוצא נחמה לא קטנה באיים של שקט. יש על מה למחות, אין ספק, אבל המחאה לא חייבת להיות מלווה תמיד ברעש ומהומה, ולא כל מי שמסרב לעלות על הבריקדות הוא קומיסר תרבותי. מול זכות הצעקה, יש גם את זכות השתיקה. מול כל מלקולם X יש גם מרטין לותר קינג. כשהרעש נהיה חזק מדי, טוב לפעמים לכבות את הטלוויזיה ולהיזכר ש'סע לאט' הוא לא רק שם של אלבום או סיסמה של הרשות למלחמה בדרכים אלא מודל לחיים – יותר בשקט, יותר רגוע , יותר לאט.

שתף
אלבומים קשורים:
אריק איינשטיין ושלום חנוך :: שבלול ||| מאיר אריאל :: שירי חג ומועד ונופל ||| מאור כהן :: טוב לנו יחד ||| rockfour :: האיש שראה הכל ||| מיקי שביב :: בעירום ||| מיקי שביב :: התשובה ||| kings of convenience :: quiet is the new loud ||| אריק איינשטיין :: פוזי ||| מיקי גבריאלוב :: סווינג דה ג'יטאן |||

אמנים קשורים:
מאיר אריאל || שלמה גרוניך || שלום חנוך || שלמה ארצי || שמוליק קראוס || מאור כהן || אריק איינשטיין || מיקי גבריאלוב || 

סגנונות נוספים:
ארצישראלי | רוק עברי | Pop/Rock | Folk Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©