משבים חשוכים הנושבים מבעד לאלבום כמו רוחות...

בשלושה רגעים שונים הבנתי שהיצירה של ואדים גוסיס, תחת השם chaos as shelter, היא יצירה נפלאה, אף כי זו מילה משונה למדי בהקשר הזה.

הרגע הראשון היה אחת הפעמים הראשונות ששמעתי את האלבום, אולי אף הפעם הראשונה. אחד הקטעים, אי שם בהתחלה-אבל-לא-ממש של האלבום, שבה אותי. שיר ערש לילדים, משהו מפורסם נורא, אני מתבייש שאני לא מכיר את המקור, מנוגן באמצעות מין פעמונים שכאלה, קסילופון, מחשב מסונתז או משהו דומה, זה לא כל כך משנה. שיר הערש הזה קסום, מעורר זכרונות לילדות, למחוזות שהם טרם התודעה-המחוברתת שלנו, לקסם ומסתורין ותום ענוג אך לא פשוט. אך הדבר המיוחד בקטע זה של היצירה הזו, שאת השיוך שלה לעולם האמביינט/אינדסטריאל/גות' נעשה בהמשך, היה הרקע של המנגינה הקסומה הזו. רעשים אפלים ומימיים, כמו מביצה של בלבול אפל, כוונות משובשות, עיוות ואף רוע מטאפיזי קיצוני. נאקות, שברי הברות, מה שנשמע כרסיסי גרונות מרוטשים וזעקתו של התום האבוד, כל אלה נרקמים ביד אומן ואמן כרקע וכעולם שבתוכו מתנגן שיר הערש הזה. כמו אגדה של האחים גרים, כמו מחרוזת שירי ילדים המושרת בקולו של ההורה שעיניו ורוחו חשכו מהעולם, כך מתנגן לו שיר הערש בלב הרעשים והחשיכה הנרקחת של האלבום הזה, אלבום ''מציאותי'', בהרבה מובנים, יותר מרוב האלבומים שתשמעו בתקופה הקרובה, אלבום שלא מסרס את החווייה האנושית לנוסחאות, למילים, לצלילים מעובדים-לאסקפיזם, למלל תודעתי של אדם/יוצר העסוק בלפרוק את התבטאויותיו, אלא במקום זה משאיר את הקסם ערום, את החשיכה לא מעובדת, את הפליאה גולמית, נסתרת, לא מקופלת לתוך מילים ונוסחאות.

הרגע השני בו הבנתי עד כמה האלבום הזה חזק היה רגע שבו החלטתי, כפי שהשרת מחייב, לתת לאלבום עוד מספר האזנות לפני שאני מתיישב לכתוב עליו. לא רציתי. המחשבה הזו, של להכניס את האפילה הלא נהירה והכל כך חווייתית הזו לתוך האוזניים שלי, בחדר הפרטי שלי, מבעד למערכת הסטריאו העוצמתית והמשובחת למדי שלי, המחשבה הזו לא הסבה לי נחת, לא גרמה לי לנעימות, לא עוררה בי ציפייה שמוסיקה מיואשת באופן יותר ברור ו- ''אנושי'' מעוררת, את ציפיית ההזדהות, ואף לא את הנועם או הערגה לערווה רוחנית שהזמרות המופשטות והרוחניות שאני אוהב לשמוע מעוררות, ואף לא את הרקע הנעים והקסום למדי שאמביינט אלקטרוני מעורר בי. לא, משהו בי התנגד לשמוע את האלבום הזה, ולגייס את הכוחות בכל זאת לשמוע אותו עוד מספר פעמים היה דבר לא פשוט, וזה הישג לא מבוטל של האלבום, כיוון שאוזניי כבר מזמן אינן בתוליות וטבלו בהרבה זוועות של אוואנגרד מוסיקלי ממין זה או אחר, בין אם מדובר בצרחות הקיצוניות והמסויטות והבלתי-מתפשרות בעליל של דיאמנדה גאלאס ברגעים היותר אקספרמנטליים ופסיכוטיים שלה, schrei X למשל, בגיהנום האינדסטריאל המסונתז, האלים והחולה בסיוט של סקיני פאפי בתחילת דרכם, או האמביינט האפל, המימי הסמיך, של lab report באלבום unhealthy, הכולל שברי מילים חצי מטיפניים של לידיה לאנץ' וקול אחר, עם לופים של ג'נסיס פי-אורידג', שלוש פיסות אמנות ששייכות איכשהו לשכונה בתוכה מסתובב ואדים ורוקח את אמנותו.

והרגע השלישי היה הרגע בו הצלחתי לגייס את הכוחות ולשמוע את האלבום, בווליום לא מבוטל, לבד בבית, בד''כ בערב. רגע שחזר מספר פעמים, שעטף אותי בחלל אאוראלי אופף ומכושף.

אז מה יש כאן? יש כאן מוסיקה מופשטת, צלילים שבוודאי יוצרו במקרים רבים, או לפחות עובדו, על ידי מחשב, ובכל זאת נשמעים אורגניים ועמוקים, אותנטיים ורלוונטיים עד מאוד לחווייה האנושית גם במאות בהן החשמל עוד לא היה בנמצא. יש פה מספר סימפולים של קולות אנושיים, במספר שפות, עברית ורוסית בוודאי, שפות שאיכשהו קשורות ליוצר, יש להניח, עליו איני יודע פרטים (אף כי לשם האובייקטיביות אציין שראיתי אותו בהופעה פעם, ודיברתי איתו בטלפון למשך דקות ספורות פעם אחרת). יש פה מרקמים וטקסטורות מורכבים, רב-שכבתיים, נעים אלה בתוך אלה, מפנים מקום אחד בפני השני, מדברים בגלוסולוליה, בדיבור פרה-ורבאלי ופוסט-ביטויי, במנעדים שחורגים מהיכולת לאחוז בהם בפשטות, והכל נתפר ביד בטוחה של אמן שיודע לחלוטין מה הוא עושה, לאן הוא מכוון, שנוצרת התחושה שהוא יוצר את המוסיקה במין סמכות שכזו, שהוא ממש קשוב לעולם ויצירתו משקפת את הקשת / קשב הזה בצניעות ובדיוק בלתי רגילים.

...ויש פה דיאלוג בו מספר גבר בעברית, בוודאי אחד מאותם הנבוכים אליהם כיוון הרמב''ם את סיפרו, על כך שהוא מחפש את רחוב משה רבינו, ובמקום רחוב משה רבינו מפנים אותו לרחוב משה הס, ומשה סנה, ומספר מוישאים אחרים, אנשים בשר ודם, היסטוריים, פוליטיקאים והוגים ואולי אנשי תרבות, אך את הרחוב של משה רבינו, שעל פי תורתו הוא ואבותיו חיים, אין הוא מוצא. והנמשל, אם יורשה לי? עולם של הזיות, של שקרים, של מנעדים אפלים ולא מכוונים היטב, או מכוונים היטב מדי, אך לא למקום הראוי, ונתיב האמת אבוד מאיתנו.

...ויש פה, כאמור, שיר ערש טבול באפילה, ומדי פעם יש קולות של תקווה מהוססת, אך הם אף פעם, אני מדבר מתוך תחושה, לא נמצאים שם לבד, תמיד הם מלווים ואף מוקפים באותם משבים חשוכים הנושבים מבעד לאלבום כמו רוחות...

...ויש פה אמנות בודהיסטית על העטיפה: תמונה של הקדוש הדתי מחזיק ידיו בתפילה אל מול רוח רעבה (מושג בודהיסטי מרכזי המתאר באופן גס את אלה שתמיד רעבים, האגו שלהם רעב, התאווה שלהם לעוד, ובניגוד למה שכתוב באתר של הלייבל, איגניס, ביחס לאלבום הזה, רוחות אלה אינן נתפסות בידי הבודהיסט המאמין כאגדה או משהו מופשט, אלא כישויות קיימות ממש, גם אם במחוזות שבד''כ אינם מתערבבים במישורים החווייתיים בהם אנחנו שורים), וציטוט של רינפוצ'ה ('יקר גדול' בטיבטית, אדם מפותח רוחנית, פחות או יותר) בפנים, ומוטיבים רבים של סבל לא-אשלייתי וממשי, יחד עם זאת, נוצריים יתכן, ומזמורים בשפה שלא הצלחתי לפענח, שירי עם שכאלה, ורוח של תפילה המרחפת מדי פעם, אולי אף של שכינה, של תקווה של אור.

קיבלתי מדיסה, מנהל הלייבל תופת פרופט (שתחת מטרייתו מקליט גם ואדים, במספר הרכבים, עם כי האלבום הזה יצא באיגניס פרוג'קט, לייבל מתמחה הממוקם בפולין), את עותק 69 של המהדורה הראשונה המוגבלת של 300, והדיסק מגיע בתוך פוקט שכזה, ויש חוברת לצידו, והכל נמצא במין קופסת קרטון שכזו, והכל שחור כשמדי פעם סמלים, מילים ומוטיבים דתיים מוטבעים בכסוף על השחור. ושמות השירים, בהתאם, גם הם מצטרפים לאווירה הכוללת, שלמעשה מדובר בסקרמנט דתי, בגווילים, לא בדיסק נוסף על המיליון שמאפיינים את תרבות הצריכה המוסיקלית של אותם אחוזים ספורים של אוכלוסיית העולם שיכולים להרשות לעצמם לבנות אוסף מפואר של דיסקים מקוריים. בתרגום לעברית:

שבעה צעדים לעבר הקשת
ריקוד ארליק
שיר ערש לילד חסר-פחד
אחים, חלק 1, 2 ו- 3.
שיר הכיפורים

והגדרת הז'אנר? עזבו... חשבתי אולי להתפלפל בעניין, אבל זה כל כך לא רלוונטי. אי שם בין אמביינט - כי זה חלל מוסיקלי תודעתי, כמו אוקיאנוס, מלא בצלילים ורעשים ואמפליטודות שונות ומשונות, שעוטף אתכם - לאינדסטריאל, כי יש פה את השימוש ברעשים ודיסוננס (עדין, במקרה זה) ועולם דימויים הלקוח מעולמן של הערים המתות של סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית, לעיתים, אני מרגיש, מבוך של רחובות - לגותיקה, כי האקורד הדומיננטי כאן הוא חשוך ואפל, מילים שאין מנוס מלהשתמש בהן ואני מקווה שתוכלו להתעלם מהנדישות שלהן, והוא דתי, או רוחני, במובן זה שהוא קשוב עד מאוד לעולם וחסר משוא פנים.

עצוב הדבר שמעטים האנשים שיהיו מעוניינים להיכנס לעולם המוסיקלי הזה, עצוב הדבר שהוא מסקרן ומוכר בעיקר לקהילייה מצומצמת. המוסיקה הזו מופשטת ונסיונית מדי, קוראת לך לבוא פנימה ולא מזדנה בפניך, מעמתת אותך עם דברים שממש לא יובילו אותך לשמוע אותה כעוד בידור, כעוד בריחה מהמציאות שאתה חווה באותם מקומות שאתה מסרב לשוב אליהם, לא נותנת לך קווי מתאר ברורים שיצרו אצלך את התחושה (האשלייתית) שהעולם הוא מקום נהיר ופשוט ומואר, לא נכנעת למה שהופך אלפי נסיונות כנים אחרים לבינוניים. ובכל זאת, אני מקווה שיותר אנשים יזכו ויהיו מוכנים לבוא במגע עם העולמות המוסיקליים האלה של chaos as shelter. זו חווייה מיוחדת במינה.

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: