 רוצים גם? |
|
|
 |
למרות שלפי הריאיונות עמם אותם הזדמן לי לקרוא, התרשמתי שהצמד היה רוצה שנאמין שהתוצרים המוזיקליים שלו מתפלקים לו ככה בטעות, בשיטת הניסוי והתעייה ששניהם עורכים בביתם בציוד האלקטרוני ותוכנות המחשב שאספו, הרי שהמגע האישי והסאונד הבלעדי, החל במוזיקה עצמה וכלה בארט הנלווה, מעידים בדיוק על ההפך.
הייתי מהמרת אפילו שיש איזשהו קונספט מאחורי האלבום - אשר נתן לו את שמו, Polise, כוואריאציה על המילה הלטינית Polis. הייתי אפילו רוצה להאמין שההשראה הגיעה מהפסקול שהלחין Timothy Brock לסרט האילם הדוקו-אקספרסיוניסטי ''Berlin, Symphony of a Great City'', ובהערת אגב: כאן בדיוק המקום לציין שגם מהמוזיקה וגם מהארטוורק נודף ניחוח של עיר אירופית זרה אמנם, אבל כזו שמוכרת לכולנו מגלויות, טיולים או סרט שבו צפינו; עיר אירופית ישנה-חדשה, הכלואה בין המודרניזם התעשייתי לפוסט-מודרניזם.
בדומה לסרט, המתאר יום בחיי כרך מודרני, מתועש והומה - הוא העיר ברלין כפי שזו נתפסה בעיני-רוחו של הבמאי בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, אליו נלווה פסקול (שהולחן דווקא ב-1995) התואם את האווירה ואמצעי-המבע בו, ומשלים אותו כמו כפפה ליד - כך מנסה האלבום של ג+ס לשרטט באופן סוני תיאור של פרק זמן קצר בחייה של עיר או בחייו של אדם סימבולי כלשהו המתגורר בה - הוא ה''מטרופוליטן''.
אך אם הסרט, וחשוב מכך - הפסקול של ברוק, נפתח בפרק היקיצה האיטי והמרכך של קולות הבוקר בספר הכפרי, הרי שבפסקול המדומה של ג+ס המאזין נשאב באופן מיידי ונזרק היישר אל תוך הליבה הקולחת של המולת העיר התעשייתית הפוסט-מודרנית, היישר לתוך עולם הקולות, הצלילים והדימויים שמאכלסים את הווייתו של המטרופוליטן - הוא הנווד המודרני, ששטח המחייה שלו נמצא בנבכי הכרך ובסמטאותיה של האורבניה האפורה והאפרורית, הקודרת, המעושנת, המתכתית והרועשת, הקלסטרופובית לפרקים, ומחמיצת-הפנים והמנוכרת רוב הזמן, שיש לה קצב משלה - לעיתים מהיר ואינטנסיבי, ויותר רגוע ונינוח בפעמים אחרות. עם זאת, המבט הוא לא כזה שמקונן על תמונת העולם שהוא מעביר, אלא משרטט את הדברים כהווייתם - באדישות מפוכחת כלשהי, ואפילו בקלילות ילדותית ומשועשעת פה ושם (ובטוח שיש הרבה רגעים כאלו כשאתה שיכור או סתם אדיש). שלא לדבר על כך שכל עיר - מתפוררת ככל שתהיה - יכולה להוות גן הרפתקאות ושעשועים מגוון ומרתק עבור המטרופוליטן.
ובמונחים מוזיקליים: תשעת הקטעים באלבום נעים על הטווח שבין אקספרימנטל ודארק אמביינט טכנו דחוסים (השם פלסטיקמן חלף במוחי לא אחת, וכך גם אפקס טווין ואוטקרה), ועד לביטים אלקטרוניים מינימליסטיים משתעשעים וילדותיים משהו (מראי מקום מוזיקליים נוספים: גלברט, מאוס און מארס - למרות שלצמד חסר את הזיק הגאוני שיש לעכברים מן המאדים).
את כל המרכיבים לעיל טוו ג+ס למספר סצינות מעניינות, תוך שימוש באסתטיקות תעשייתית ו-IDM-ית, עם סטייה קלה וחד-פעמית לכיוון הניאו-פולק באדיבותו של Chaos As Shelter, המלווה את ההאנגאובר של המטרופוליטן שלנו. עם זאת, חלק מהקטעים ארוכים ומייגעים מדי, בעיקר מכיוון שהם סובלים מחוסר התפתחות פנימי, וחוזרים על הפואנטה של עצמם.
אותה חוויה שמיעתית-תודעתית (טיבה של המוזיקה החדשה בעידן המחשבים והמידע, כפי שמביאים זאת לידי ביטוי ג+ס, הוא יותר שכלתני, וככזה פונה יותר אל התודעה ופחות אל הרגש). שמנסים להעביר אותנו ג+ס מתנהלת כמו בסרטיו המוקדמים של טרנטינו - ישנה איזושהי נקודת-התחלה עבורנו, בה אנו מוכנסים לתוך עולמו של המטרופוליטן, וכמוה ישנה נקודה בה מסתיים פרק-הזמן שחלקנו עמו; אבל בדיוק כמו סצינת הפתיחה, כך גם הסיום הנו רנדומלי ולא מספק התרה לעלילה, ובין לבין ישנן התרחשויות שלאו דווקא מתרחשות בסדר קוהרנטי מסוים, ואף ייתכן שישנן כמה שקורות במקביל. אך בעוד שטרנטינו לא חוטא בסיום תפל, ג+ס דווקא נופלים במלכודת הזו, והקטע האחרון הוא אפילוג מיותר בהחלט, אחרי אקורד הסיום המצוין שמספק קטע מספר 8 - ''A Fish in a Microwave Oven''', שבלי כל קשר הוא קטע משובח. ואכן, אפשר לא רק לשמוע, אלא ממש לחוש את הדג שמסתובב ונאפה לו אט אט במיקרוגל.
אצל ברוק לעומת זאת, החוויה אמנם תודעתית, אך כנגזר ממבנה הסרט הינה מובנית ולינארית; ההתחלה, האמצע והסוף מאד ברורים ומוגדרים בהתאם לסדר-יום חול כפי שזה נקבע ע''פ אמות-מידה (חברתיות ותרבותיות) מיינסטרימיות וקפיטליסטיות של עיר מודרנית. אם כן, המוסיקה הקלאסית במקרה הזה (שנוגנה ע''י ה-University of Washington Chamber Orchestra, בניצוחו של ברוק), הולמת ביותר את התכנים, הקונבנציות החברתיות והתרבותיות ותפיסות-העולם אשר מייצגים הויז'אולס אותם היא מלווה; ובדיוק במקום הזה בא לידי ביטוי השוני בין שני האלבומים.
מאידך, מבלי להיכנס יותר מידי לתיאוריות של מוזיקה, הייתי אומרת שמצויה כאן סגירת מעגל במובן הכפול: המוסיקה הקלאסית נחשבה תמיד למוזיקה ''אינטליגנטית'', שההנאה ממנה נובעת מהבנת המבנה של היצירה, ההקשרים שלה וכדומה - ולכן היתה שמורה לשכבה מצומצמת ויחידת-סגולה מקרב העם. בימינו, בדיוק באותו האופן מגדיר את עצמו הבריינדאס או ה''אינטליג'נט דאנס מיוזיק - IDM'' בשמו האחר, שגם ג+ס, כפי שציינתי, משוטטים בתחומו. ולכן, בעקבות ההאזנה לאלבום הנידון, עלתה בי תהייה במובן הרחב יותר: אולי סוג המוזיקה היחסית חדש הזה הוא ה''מוזיקה הקלאסית'' של העידן החדש - הערש של מאות שנות יצירה שייגזרו בעיקרן מן האקספרימנטים האלקטרונים ה''אינטליגנטים'' שנערכו ונערכים בשנים האחרונות?
