 רוצים גם? |
|
 |
המונח סינגר-סונגרייטר (להלן ס''ס) נטבע בסוף שנות השישים בהם, במקביל למוסיקת המפיקים של ריי קולינס ושותפיו, צמחו אומנים עצמאיים שכתבו, הלחינו וביצעו את שיריהם. תופעה זו נחשבה חדשה והכירה לעולם אמנים כגון
בוב דילן, לאונרד כהן, ג'יימס טיילור,
ג'וני מיטשל, ג'ואן ארמטריידינג, קט סטיבנס (או.קיי, הבנתם את הקטע...). אמנים ששאבו את השראתם מהפולק האמריקאי והתיידדו עם הגיטרה האקוסטית ופסנתר הבארים. המוסיקה המאוד מופנמת ומינימליסטית (לאחר שבפיפטיז היתה מלווה תזמורת שלמה כל טין-איידול) נגעה לרבים בהגשה המאוד אישית וכנה, והז'אנר הפך לפופולרי בממדי-ענק, השתלט על חלק נרחב מהרוק של סוף הסיקסטיז-סבנטיז, וכמעט שנהיה לשם נרדף עבורו.
כיום, שלושים שנה אחרי, המונח ס''ס התערפל משהו. בימים בהם הטכנולוגיה נגישה וזולה וכל אחד יכול להפיק בעצמו אלבום שלם ולשחרר אותו לבד לעולם, הרבה מאוד אנשים יוצרים את המוסיקה שלהם בעצמם. בנוסף, עוד מימי הניינטיז סוחבים אתם אומנים כמו
אליוט סמית' (ז''ל) ו
טורי איימוס, פאפא-M ו
ג'ולי דוירון, את המונח האינטימי על כתפיהם. בין אם תחת הפקת חברות ענק ובין אם בלייבל קטנטן ועצמאי.
באוסף החדש ניתן לראות בבירור שהס''ס של אתמול הוא בעצם אמן אינדי של היום. כעוד שלב של פריחת האינדי והשוליים הישראלים, המון אמנים בארץ יוצרים מוסיקה שמתכתבת ישירות עם האינדי האמריקאי, בצורת ההגשה ובעיקר בשפה. הבחירה בשפה שונה מזאת המקומית אולי מציקה למספר לא מבוטל של אנשים, אך אלה מתמקדים בזוטות, מכיוון שמדובר בדרכו האישית של האמן להגיש יצירה כנה ולכן עליו לפעול בדרכו שלו, בשפתו שלו, בלי להתחשב במוסכמות מקומיות. בטח כשמדובר באנגלית, שפה בינלאומית המדוברת בכל העולם המערבי.
ומסתבר באמת שלא חסרים כאן מעריצים של הדוד סם. האוסף החדש מבית
אודיו-קולאז' מאגד בתוכו 13 שירים של יוצרים שונים. חלקם קשורים בקשרי עבודה, חלקם פליטים של הלייבל המנוח פאקט. כולם מתחברים ביחד לאוסף אינדי מוצלח במיוחד שנותן חוויה נגישה, נוגעת אבל בהחלט לא בנאלית.
האוסף נפתח בשירו של לנסז, blowing baloons, אלבומו הנהדר שורט-קאטס, ומכתיב את הליין המרכזי של ההמשך - אינדי על גבול הפולק. נוגה ומינורי. ומאוד מאוד יפה.
משם עוברים דרך הקאנטרי-רוק של גוספל זומבי, שכמו פונד מכניסים כיוון יותר רוקי ומעט יותר אגרסיבי משאר השירים. צוקי מפתיע באחד משיריו היפים - rainy day - עם אווירה פסיכדלית בריאה. חבל שמורפלקסיס, שמנסה ליצור אווירה דומה, נופל ויוצר משהו מעט מהורהר מדי לאווירה הכללית באלבום.
הקטעים מעידים על כשרון הלחנה רחב מצד היוצרים, שיודעים איפה לדחוף את האקורד המפתיע מבלי לגרום למבנה המוסיקלי לקרוס (כמו הקראודד האוס). חלקם מכניסים נגיעות אלקטרוניות כמו שפריר וצוקי, אולם באוסף הדגש הוא על הצד היותר אקוסטי שלהם.
רותם אור, shrugged ו
ג'יי ווק סנייל מספקים פנינות אינדי-פופ מתוקות עם קולות שבהחלט נשמעים לא מכאן. לקראת הסוף ממוקמת
הדרה לוין-ארדי, מחלוצות הז'אנר שבהחלט נשארת נאמנה לתקופתם של מיטשל ושות' עם music makes no sense הנהדר, שעד עכשיו ניתן היה להשיג רק בהופעות שלה באי.פי עצמאי.
ללא ספק, מדובר באוסף מוצלח בעל פוטנציאל שיווקי לחו''ל (אין מילה אחת בעברית על הדיסק), אבל מדובר בשירים מאוד נגישים ונעימים שיתאימו לאוזן הישראלית, אם רק יקרה נס ויתחייסו אליו כראוי ברדיו המקומי.
