הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Pop
various artists :: grease soundtrack
Polygram Records, 1978    [פסקול]
אפשר בהחלט להגיד שמבחינה מוזיקלית גרידא, האלבום הוא לא מיצירות האמנות הגדולות בכל הזמנים, אבל יש בו כיף, משהו שכבר קשה למצוא במוזיקה של היום, ומה אנחנו צריכים יותר מכיף?
מאת: Mr. Big בתאריך 13/07/04

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
avril lavigne
let go
emiliana
torrini

fisherman's
woman
madonna
the first
album
echo image
compuhonic
michael
jackson

thriller
the trees &
the bees

the trees &
the bees
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8    דירוג הגולשים: 8.4 (14 מדרגים)

שובי דובי שובאפ דוואפ דוואפ
רוצים גם?
ישנם אירועים שאנשים חווים ומלווים אותם בשארית חייהם. לכל אדם יש אירוע אישי ופרטי שלו, שהוא מרגיש קשור אליו יותר מאחרים. אבל יש גם אירועים שכל אחד מרגיש שהם משהו פרטי שלו, אך בעצם הוא רק אחד מבין מיליונים ברחבי הגלובוס שמרגישים את אותה תחושה לגבי אותו אירוע. אחד מהם הוא האירוע ''הפעם הראשונה שראיתי את הסרט גריז''.
תופעה, פשוט ולעניין.

כל מה שקשור במילה גריז - זו פשוט תופעה. גם היום, 25 שנה אחרי יציאת הסרט והאלבום, מיליוני אנשים, מבוגרים וצעירים כאחד, מתרגשים כשהם שומעים את המילה הזו, כשהם חוזים בטרבולטה רוקד בצורה כה תמימה אך כה חושנית, כשהם את שומעים את המתיקות של אוליביה ניוטון ג'ון, ובעיקר כשהם חולמים ''הלוואי שהתיכון שבו הייתי היה כמו בגריז''...

על השאלה מדוע הפך גריז לתופעה שכזו, לא קשה לענות. קודם כל, גריז טמן בחובו את כל מה שהיינו רוצים מבית ספר תיכון. לחלקנו ''היה את זה'' אבל בקטן, ממש בקטן. כולנו רצינו להיות דני זוקו בשלב מסוים, כולנו רצינו לעשות ''פתיחות'' עם המכונית החדשה, כולנו ערגנו למראה הערס האמריקאי משנות ה-50', שהוא, ככל הנראה, המראה המגניב ביותר שקיים.
לכל זה חיבר גריז בתוכו את שני העשורים שהכי כיף להיזכר בהם, העשורים עם הכי הרבה תמימות, העשורים היחידים שבאמת מעלים חיוך על הפנים: שנות ה-50' ושנות ה-70'. החיבור הזה, בין התמימות של שנות ה-50' לסקסיות ולקצב של שנות ה-70' - “Summer nights” מצד אחד, ו-”One that I want” מצד שני - שילוב מנצח.


בובה, את עוד תראי... יום יבוא ואני אעשה סרטי פעולה.


ובאלבום עצמו - החיבור בין הדיסקו והרוקנ'רול הישן והטוב היה ה-שילוב, בהא הידיעה.
יוצרי האלבום, שיצא בשנת 79', צירפו לאלבום ''שחקן רכש'' בצורה מרשימה וגאונית: פרנק אבלון. אבלון היה ענק בשנות ה-50', תוצר של חברות התקליטים של אותה תקופה. הוא קיבל את תפקיד המלאך והזדמנות לקאמבק גדול, ובתמורה נתן ביצוע מהמם לשיר ''Beauty school dropout'', שיר שהוא סוג של צמר גפן מתוק מתוק.

גולת הכותרת, הבן אדם שהוא הסמל של גריז, האיש בעל השילוש הקדוש (משחק, ריקוד ושירה), האיש שבשלושה סרטים שלו מסמל שלושה עשורים (מה שאף שחקן אחר לא יכול להגיד על עצמו) - ג'ון טרבולטה - מביא את הסרט למקומות הכי גבוהים שאפשר, וגם את האלבום. היכולת שלו לשחק עם הקול שלו, היכולת להעביר לנו את ההרגשה האמיתית של השיר היא פנומנלית. אין אחד שלא ניסה לשיר כמו טרבולטה בקטע הסיום של ''Summer nights”, להגיע כל כך גבוה. ואז פתאום, בשיר אחר, ”Grease lighting”, טרבולטה מביא אותה בקול אלביס, קול נמוך ונקי, שיר שנות ה-50' קלאסי, רוקנ'רול למהדרין, ישן וטוב.

אפשר בהחלט להגיד שמבחינה מוזיקלית גרידא, האלבום הוא לא מיצירות האמנות הגדולות בכל הזמנים, אבל יש בו כיף, משהו שכבר קשה למצוא במוזיקה של היום, ומה אנחנו צריכים יותר מכיף?
אחד הדברים שאני הכי בטוח בהם, הוא שגם בדורות הבאים השם גריז ימשיך להדהד. למעטים שעדיין לא צפו בסרט נשאלת השאלה: ''איפה אתם חיים?'' ומי שלא אהב את גריז, כנראה לא מסוגל להתחבר למשהו הזה, המצוי במידה זו או אחרת, בכולנו...
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Rock & Roll | Disco | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©