 רוצים גם? |
|
 |
זהו זה, רבותיי, אני מכריזה ואתם עדים: מצאתי את להקת השנה שלי (לשנת 2004, כמובן). כן כן.
בהאזנה ראשונה, האלבום הסלף-טייטלד, השני (והמצליח מאוד בבריטניה) של הליברטינז לא נשמע כזה וואו. למעשה, בהתחלה לא כל כך ידעתי איך לאכול אותו. ציפיתי למשהו אחר, בעיקר כי האיש היקר שהביא לי אותו אמר שהוא שמע שהוא קצת מזכיר את
הראשון של הסטרוקס. זה לא דבר רע לכשעצמו, אבל כבר כתבתי כאן באתר מה אני חושבת על להקות שמנסות להישמע כמו הסטרוקס. אז לרווחתי, כל קשר בין הסטרוקס ללהקת השנה שלי מקרי בהחלט, ואת זה ידעתי כבר בהאזנה ראשונה, שכאמור לא היתה חוויה עוצרת נשימה.
בהאזנה שניה ושלישית התמונה מתחילה להשתנות. פתאום השירים כבר לא נשמעים דומים אחד לשני, פתאום אתה מגלה כל מיני פנינים חבויות באמצע הדרך, פתאום אתה מוצא את עצמך מזמזם באוטובוס דברים שאתה לא זוכר בדיוק, אבל יודע שאתה אוהב מאוד. מה אני אגיד לכם, החבר'ה האלה נכנסו לי למוח מהדלת האחורית, ככה בשקט ובלי לעשות יותר מידי בלאגן, ואין להם שום כוונה להסתלק.
קשה לי להסביר למה אני כל כך אוהבת את הליברטינז. האם זה בגלל שהם מגניבים? ישנן להקות מגניבות בהרבה. מתוחכמים הם לא, וגם לא נוגעים ללב. אז למה, בעצם?
קודם כל, אחרי האזנה גם לאלבום הבכורה שלהם, Up the Bracket, טוב לגלות שהליברטינז מתבגרים, שלא לומר משתבחים עם הזמן. כי אם Up the Bracket נשמע כמו אוסף סקיצות – לא רעות לכשעצמן, אבל עדיין, בוסריות ולא-אפויות – הרי שהאלבום השני משופע בלהיטים בפוטנציה. ישנה רמה אחידה ומצוינת, שמשותפת כמעט לכל 14 השירים של האלבום, ומעטים הם השירים שלא ממש עומדים בה – אולי רק ''What Katie Did'' שיש בו קצת יותר מידי שווו-באפ-ים לטעמי, ו–''Read to Ruin'', אחד-לפני-אחרון וקצת פחות מרשים. אבל השאר באמת ממתקים, לרבות ''Can’t Stand Me Now'', ''Don’t Be Shy'', ''The Man Who Would Be King'' והרשימה עוד ארוכה. פשוט ללקק את האצבעות מהאלבום הזה. וכל כך למה?
-מה, נשיקה?
-לא, יש לך משהו על האף
ראשית, כי לסולן של הליברטינז יש אחלה קול, והוא גם יודע להשתמש בו. שנית, מוצאם של הליברטינז מלונדון, ומכיוון שאמא בריטניה נשארת אמא בריטניה, לליברטינז יש טווח השפעות מרתק, החל מרוקבילי, דרך הסקס פיסטולז וכלה ב
פאלפ. אבל ככה או ככה, אחרי כל ההשפעות, ההשוואות, ההייפ, הריבים של הסולן והגיטריסט וכל הג'אז הזה, נשאר אלבום רוק-פופ-בריטי בסיסי למדי, אבל מהסוג הכי טוב שאפשר.
ולמה הכי טוב שאפשר? כי הוא כיפי וממכר (בזמן האחרון אני לא מצליחה להתחיל את הבוקר שלי בלי “The likely lads”, הסינגל החדש והשיר האחרון בדיסק). כי כשקוראים את חוברת המילים מגלים חבורת אנשים אינטליגנטים ושנונים שכותבים טקסטים רהוטים להפליא (
שי נובלמן היה מת לכתוב את “Don’t be shy”). כי הליברטינז, למרות הכל, לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ולא מנסים להיות מתוחכמים במקום שפשטות עובדת הכי טוב. כי הם בריטים פסיכים על כל הראש. אבל לא משנה כמה אני אנסה להסביר למה אני אוהבת את הליברטינז, כנראה שתצטרכו להאזין להם בעצמכם כדי להבין. אז זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, למי אכפת? כנראה שככה זה בחיים: הרבה פעמים הדברים שנשמעים הכי נפלאים בהתחלה הולכים ומתגלים כמשעממים או סתם מתנדפים להם מהתודעה, ודווקא אלה שצריך זמן להתרגל אליהם מתגלגלים להיות האהבות הגדולות שלך. ואהבה גדולה, כידוע, זה אומר בעיקר חוסר יכולת להסביר למה. כנראה שאני אוהבת את הליברטינז. אחרי הכל, לא כל יום בנאדם קם משנת אחר הצהריים ומכריז על להקת השנה שלו. יש מעט ימים כאלה, זה כנראה אחד מהם.
