הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
rancid :: ...and out come the wolves
epitaph, 1995    [אלבום]
אין פאנק והארדקור בלי בס ראוי לשמו, לא כל שכן כשמדובר בפאנק מבוסס-רגאיי וסקא, שבו המוזיקה נשענת מתחילתה ועד סופה על כתפיו הצנומות של הבסיסט. ואכן, אם היה בית ספר לבסיסטים, And Out Come the Wolves היה קורס חובה בו. הבס של מט פרימן הוא הכוח המניע של האלבום הזה: הוא המנוע, הדלק והמדחף, הוא הלב הפועם המזרים דם בעורקי הלהקה. למנות את השירים שהוא מצטיין בהם במיוחד יהיה למנות 19 מתוך 19 שירים
מאת: נטע בתאריך 26/01/05

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
john lennon
double
fantasy (w/
yoko ono)
tom waits
small change
orphaned land
sahara
pink floyd
meddle
mr. bungle
mr. bungle
portishead
portishead
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 6.4 (5 מדרגים)

גשר על פני מי שופכין.
רוצים גם?
אי שם בשנת 1994-1995, בשביל כמה מאיתנו, התשובה לשאלת ''גרין דיי או אופספרינג'' היתה בהירה ונחרצת כמו השמש בצהרי יום אוגוסט: Rancid. זו לא היתה ברירת מחדל. היו לכך נימוקים כבדי משקל, והם הזדקרו לעיני כל כמו תספורות המוהוק של אחינו הפאנקיסטים: כי אם כבר ניאו-פאנק אז הכי רטרו שיש, ואם כבר רטרו אז הכי 1977, ואם כבר 1977 אז הכי קלאש שיכול להיות.

בשביל מתנגדיהם, רנסיד לא היו אף פעם יותר מחבורת חקיינים, אבל בשביל אוהדיהם הם היו לא פחות מקלאסיקנים אמיתיים. עם תלבושות הפאנק המלאות שלהם – המוהיקנים הזרחניים, מעילי העור, חגורות הניטים (הרבה ניטים), חולצות הטי גזורות-השרוול שלא פגשו מעולם נוזל כביסה לתוספת קראסט, מכנסי ה-BDSM, השרשראות והקולרים, הרוכסנים והאבזמים, הפירסינג והקעקועים – שלא לדבר על המבטא הבריטי המפוברק, עווית הבוז התלויה מזווית הפה, האצבע המשולשת והיריקות - רנסיד היו דרישת-שלום חמה מלונדון בסביבות 1977-1979. כמו קלאסיקנים אמיתיים, הם פנו היישר אל המקורות, מותחים גשר בלתי-נראה מעל מרחק השנים והקילומטרים שבין בריקסטון לברקלי. אבל במקרה של רנסיד צריך לזכור שלא מדובר (רק) בפוזה. המוזיקה של להקות הפאנק הבריטיות דוגמת הקלאש, ה-Specials וה-Exploited דיברה אל ליבם מפני שהן היו להקות של מעמד הפועלים, ממש כמו חברי רנסיד עצמם. הן שרו על התסכול, המצוקה, הזעם, המאבקים והאכזבות של החיים מהצד הפרולטרי של המתרס. טים, מט, לארס וברט לא היו ארבעה ילדי שמנת מפונקים שהחליטו להשתעשע בפאנק; ארבעתם באו ממשפחות בנות מעמד הפועלים שחיו יום-יום על קו העוני. ארבעתם גם באו ממשפחות לא-מתפקדות בדרגה כזו או אחרת, וגילו כבר בשלב מוקדם שאיש לא ירפד את דרכם בחיים, שהם יצטרכו תמיד להיאבק, שהנפילות שלהם תמיד יהיו קשות וכואבות יותר. שניים מהם נשרו מבית-ספר התיכון בשלב מוקדם למדי, וארבעתם נאלצו לפתח מעטה קשיחות, כישורי הישרדות וחכמת רחוב של מי שחלק גדול מזמנם אכן בילו ברחובות. במילים אחרות, רנסיד, בניגוד ללהקות ניאו-פאנק אחרות בנות זמנם, אכן צמחו מלמטה.

שתי עובדות נוספות עושות את המקרה של רנסיד למעניין. הראשונה, היא העובדה שהקלאש בעצמם היו קלאסיקנים, בניגוד לסקס פיסטולז, שהיו א-היסטוריים במוצהר. הסקס פיסטולז תפסו את עצמם כמי שמנתצים את כל ההיסטוריה של הרוקנ'רול ומתחילים הכל מחדש; הקלאש, לעומתם, תמיד ראו את עצמם כממשיכי דרך וכמי שמשחזרים את המסורת והרוח המקורית של הרוקנ'רול. זו הסיבה לכך שהם שילבו רוקאבילי עם מוזיקה שורשית אחרת דוגמת רגאיי, וזו הסיבה לכך שהם הסתובבו עם בגדים ותסרוקות שהזכירו את שנות החמישים. לכן מי שטוען שרנסיד בשנת 1995 היו אנכרוניסטים ואנגלופילים, צריך לזכור שהקלאש ב-1977 היו גם הם אנכרוניסטים – ואמריקנופילים.

העובדה השנייה שהופכת את האלבום השלישי של רנסיד, And Out Come the Wolves, למעניין, היא העובדה שבאלבום הזה מוכיח התלמיד כי לא רק שלמד כל מה שהיה יכול מן המאסטר הזקן, אלא שהוא אף עולה עליו. הרגע הזה, שבו התלמיד מפגין את יכולתו העצמאית, הוא רגע שמרתק לצפות בו.



טים ארמסטרונג ומט פרימן (ילידי 1966) הכירו זה את זה מגיל חמש באולבני, קליפורניה - עיירת צווארון-כחול מצפון לברקלי, המצויה בעצמה מעבר למפרץ סן פרנסיסקו. אביו של מט היה שוטר שהשתתף בפיזור הפגנות הסטודנטים הסוערות בברקלי בסוף שנות השישים. טים ומט נהגו לתהות בינם לבין עצמם בכמה היפים חבטה האלה הכבדה של אביו של מט. לא עניין אותם שכמה מההיפים הללו היו לימים הוגי דעות מרקסיסטים רדיקליים שעיצבו את תודעתם הפוליטית-חברתית-מעמדית של אליליהם ושלהם עצמם. כי ככה זה פאנקיסטים: כשהם שונאים מישהו הם עושים את זה מכל הלב, ואי אפשר לבלבל להם את המוח עם דקויות.

כמרבית הילדים באולבני, העבירו טים ומט את זמנם הפנוי בהתגודדות אינסופית במגרש החנייה שלפני הסבן-אילבן המקומי. שם התוודעו אל ההארדקור: הדד קנדיז (תפארת סן פרנסיסקו), בלק פלאג, בד רליג'ן, Minor Threat ו-Agnostic Front. המפגש עם הראמונז פתח בפניהם דלת גם למחזור 77 של הפאנק הבריטי, ובעיקר ללהקות כמו הקלאש, ה-Specials ו-Stiff Little Fingers, ששילבו פאנק עם רגאיי וסקא. בשנת 1987 הקימו עם עוד שניים מחבריהם להקה בשם Operation Ivy עם טים כגיטריסט תחת השם הבדוי לינט, ומט על הבס. אופ-אייבי ניגנה את הגירסה שלה לסקא-פאנק, סטריט-פאנק וסקייט-פאנק, ותוך זמן קצר גיבשה לעצמה בסיס אוהדים איתן במועדון/קואופרטיב הפאנק שברח' גילמן 924 שבברקלי. סביב אופ-אייבי החלה להתגבש סצינת הפאנק של רח' גילמן, שהניבה לימים להקות כמו Crimpshrine, Neurosis, Isocracy, Avail, Econochrist וכמובן גרין דיי. בילי ג'ו ארמסטרונג – שום קירבת משפחה לטים – היה אחד המעריצים הראשונים של אופריישן אייבי ואחר כך של רנסיד. הוא ניגן עם טים ומט באחת מהופעותיהם המוקדמות וכתב איתם את השיר ''Radio'', המופיע באלבום השני של רנסיד, Lets Go.

על אף ההצלחה המקומית וההשפעה שנודעה לה, לא האריכה אופריישן אייבי ימים. ב-1989 היא הגיעה לסוף דרכה, במידה רבה בשל בעיות השתייה והסמים ההולכות ומחריפות של טים. טים גדל לאב מובטל ואלכוהוליסט ואם שנאבקה תמיד לפרנס את בעלה ושלושת בניה. אפשר היה לחשוב שבנסיבות כאלה טים יידע טוב יותר, אלא שלמרבה הצער הדברים לא תמיד עובדים כך. זה מה שהוא ראה בבית, וזו הדרך היחידה שבה למד להתמודד עם מצוקותיו. מט ניסה לעזור לו ככל יכולתו: אחרי אופריישן אייבי ניסו השניים את מזלם בשורה של להקות שאף אחת לא החזיקה מעמד יותר מכמה חודשים. כשמט הצטרף ללהקת הפאנק MDC (קיצור של Million Dead Cops, שם שספק אם אביו השוטר אהב), הוא דאג שטים יעבוד בתור איש הצוות שלה. אלא שגם הוא היה חסר-אונים לנוכח מצבו המידרדר של טים.

''First thing you learn is you gotta make it in this world alone''
(''Time Bomb”)

מגיע רגע שבו אדם מבין כי יש דרך חתחתים שהוא צריך לפסוע בה לבד. לא יעזרו לו כל אהבתם של אמו, אחיו, חברו הקרוב ביותר ואהובתו. עליו לשאת את כל משא הסבל והיסורים עד תום, לבד: בלי קיצורי דרך, בלי עיגול פינות, בלי הנחות. אחרי שלושה מקרים של כמעט-מוות ממנות יתר, ואחרי שהבין שאינו יכול להיות יותר למעמסה על הקרובים והיקרים לו ביותר, טים הכניס את עצמו לבית-מחסה של צבא הישע. שם גמל את עצמו בדרך הפרימיטיבית והקשה ביותר.

הוא היה מצטנף בלילות על המזרון הדק שבאולם השינה של הסאלי – קיצור של Salvation Army – בודד בקרב ההומלסים, מוכי הגורל ושאר קשי-יום וחולים שהחיים פגעו בהם. הוא היה מתקפל מתחת לשמיכה המעופשת, מושך את כובע הצמר אל מתחת לאוזניו בתקווה שיחמם את גולגולתו המגולחת, רועד מקור, מכאב, מפחד, מבדידות. בבקרים, כשהיו מוציאים את כולם מהסאלי, היה גורר את עצמו בתור למנת אוכל דלה. לפעמים היה מצטרף לצוות העובדים של הסאלי בגיחותיהם אל כמה מהשכונות היקרות של העיר כדי לאסוף תרומות בצורת רהיטים ישנים, ביגוד, שמיכות ואוכל. הוא לא האמין שיש אנשים שחיים בפאר כזה. לימים, כתב טים על הזמן שבילה בצבא הישע שיר בשם ''Salvation'' המופיע באלבום Lets Go. מעבר לסיפור האישי של טים, מתכתב השיר הזה גם עם המנון גאולה אחר של הרגאיי: ''Redemption Song”.

הוא יצא מהסאלי חיוור וכחוש עוד יותר מכפי שנכנס לשם. להפתעתו, גילה שבזמן שבילה שם החל האלבום שהוציאה אופ-אייבי, ממש לפני שהתפרקה, להימכר – בצניעות אמנם, אך בקביעות ובאופן שאפשר לו להתחיל שוב את חייו עם מעט כסף. הוא שכר דירה מתפוררת על גבול ברקלי ואוקלנד עם סקייטר שהכיר בעבר מרח' גילמן, בחור בשם ברט ריד שהחל זה עתה לתופף. הוא חידש את הקשר עם מט, והשניים החליטו לתת הזדמנות נוספת לחברות ביניהם ולמוזיקה שאהבו. וכך, בספטמבר 1991 הם הקימו יחד עם ברט שלישיה וקראו לה רנסיד. מנהלי הקו-אופ בגילמן, שזכרו את ההצלחה של אופריישן אייבי והתרשמו מהשלישיה החדשה, הסכימו להעמיד לרשותם חדר חזרות קבוע בתמורה לנקיון השירותים במועדון לאחר הופעות סוף השבוע – עבודה שאף אחד לא היה מוכן לעשות גם בשכר. הצחנה והטינופת בשירותים של גילמן אחרי הופעות הפאנק בסופי השבוע היו כה עזות, עד שהשלושה הקיאו לא פעם את נשמתם, תורמים את חלקם הצנוע למצבור השפכים שהיה עליהם בעצמם לנקות.

אבל ההצלחה החלה להאיר להם פנים. ב-1992, אחרי אי.פי שהוציאו בלייבל המקומי Lookout!, הם הוחתמו באפיטאף, לייבל הפאנק המפורסם שהקים בתחילת שנות השמונים ברט גורביץ, הגיטריסט של בד רליג'ן. ב-1993 הם הוציאו את אלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה, ושנה אחר כך שיחררו את Lets Go – 23 שירים שהוקלטו חי באולפן בפרץ יצירתי של ארבעה ימים. הם החלו לחזר אחר גיטריסט שני בדמותו של לארס פרדריקסן, פאנקיסט צעיר (יליד 1971) מקמפבל, אחד הפרברים של אוקלנד. לארס היה גיטריסט מוכשר ופאנקיסט אדוק בכל רמ''ח איבריו, אשר התוודע להארדקור בגיל 12 בהופעה של ה-Necros, וניגן עם להקת ההארדקור הבריטית U.K.Subs. למעשה, לא פחות מכפי שהתרשמו מיכולת הנגינה שלו , פזלו מט וטים אל עבר אוסף התקליטים שלו – ויניל בלבד, כיאה לקלאסיקן אמיתי: Exploited, Sham 69, Blitz, Subhumans, הקטלוג המלא של G.B.H ואוסף תקליטי Oi! שכל סקינהד היה חולם עליו. לארס סירב בתחילה, משום שרצה להקדיש יותר זמן ללהקה שלו, Slip. למט היו הסתייגויות משלו – ללארס היו בעיות אלכוהול וסמים משל עצמו והיסטוריה של עבריינות נוער, ומט לא היה בטוח שזה מה שטים זקוק לו. אבל טים שיכנע את שניהם, ובסוף 1993 הצטרף לארס לרנסיד כסולן, גיטריסט וכותב השירים השני של הלהקה לצידו של טים. הוא עלה על קו 60 מקמפבל לברקלי ולא שב לשם יותר לעולם, אלא כדי לבקר את אמו.


זה נראה כמו שלווה, אבל זו סתם עייפות



שנת 1994 ראתה את הנחיתה של גרין דיי ואופספרינג היישר בלב המיינסטרים. שתיהן הוחתמו בלייבלים גדולים: גרין דיי ב-Reprise ואופספרינג בקולומביה. נירוונה כבר עשתה את זה לפניהן, אבל יריית הכדור המרה והנמהרת של ה-5 באפריל 1994 הותירה חלל עמוק שהדרך המהירה ביותר למלאו היתה עם להקות פאנק קלילות ולא רציניות. אחרי שלוש שנים עם הגראנג' של סיאטל – כבד, רציני, עמוק ומיוסר – ועוד אחרי שהסתיים בדרך שבה הסתיים, כולם רצו משהו קליל יותר ופחות מחייב. אחרי גרין דיי ואופספרינג, נשאו חברות התקליטים הגדולות את עיניהן החמדניות אל אחותן לסצינה וללייבל. בנובמבר 1994, כשרנסיד שבה לברקלי אחרי סיבוב הופעות מפרך בן חצי-שנה בדרכים, המתינו לה הצעות לחוזים מפתים בני שבע ספרות. הם דחו את כולם ובחרו להישאר באפיטאף. מה שהשאיר אותם היה החופש האמנותי המוחלט שניתן להם, ואהבת הנעורים שלהם לבד רליג'ן.

שם האלבום, ''הנה באים הזאבים'', מתייחס למערכה המטורפת שניהלו חברות התקליטים הגדולות בניסיון להחתים את רנסיד. גם בלי לעבור ללייבל גדול, הזניקה שנת 1995 את רנסיד אל MTV והרדיו בזכות ראש החץ הבליסטי שהורכב משלושת הלהיטים ''Ruby Soho'' (הקלאש לא היו יכולים לעשות זאת טוב יותר), ''Time Bomb'' (וינטאג' מאדנס) ו-''Roots Radicals'' (שיר אהבה לרגאיי ולדזמונד דקר). כל השירים באלבום משולים לדפדוף באלבום התמונות המשפחתי של רנסיד, כולל קרעי תצלומים, קטעי דיאלוג ופיסות זיכרון צובטות לב. הם מספרים את הסיפורים הקטנים, המרירים-מתוקים, מחייהם וחיי חבריהם הפאנקיסטים מרחובות ברקלי ואוקלנד. הם לוקחים את המאזין לסיור מודרך בסמטת הזכרונות שלהם, אל ימי הסלט שבהם התרוצצו בכל רחבי האיסט ביי בלי גרוש על התחת, מנהלים קרבות אינסופיים עם נהגי אוטובוס שתמיד סירבו להעלות אותם, נזכרים בכל האנשים שהכירו ואיבדו. הנה הפאנקיסטים של קמפבל מצטופפים בפינת הרחוב כשלארס עולה על קו 60 (“Roots Radicals”); הנה טים ולארס משוטטים ברחובות ניו-יורק כשהם אכולי געגועים הביתה (''Olympia WA”); הנה שני האוהבים שנפרדים כאשר הוא יוצא למסע הופעות, ועמוק בליבם הם יודעים שלא ישובו להיות ביחד כשהוא יחזור (''Ruby Soho”); הנה סמי הקטן שאמא שלו החרימה את כל תקליטי בילי בראג שלו מפני שלא רצתה שהוא ישמע את החרא הקומוניסטי הזה (''The Wars End''); הנה ג'ני דה-מיילו הקרה והאדישה (''You Don’t Care Nothing''); הנה מטי שהגיע כל הדרך מניו-אורלינס לאיסט ביי מפני שחשב שזה גן-עדן לפאנקיסטים ואחרי שלושה חודשים הבין שזה סתם מקום דפוק (''Journey to the End of the East Bay”).

''מסע אל קצה האיסט ביי'' הוא נקודת הכובד הרגשית של האלבום, משום שטים, שחוץ מפני ילד מלאכיות ניחן גם בעין חדה ורגישות גדולה שהתחדדה בשנות הרחוב שלו, מגולל בשלוש דקות ושלושה בתים את קיצור תולדות גילמן ודברי ימי אופריישן אייבי:

''Reconcile to the belief
Consumed in sacred ground for me
There wasn't always a place to go
But there was always an urgent need to belong
All these bands and all these people
All these friends and we were equals
But what you gonna do
When everybody goes on without you

Started in 87, ended in 89
You got a garage or an amp, we'll play anytime
It was just the four of us, yeah man, the core of us
Too much attention unavoidably destroyed us
Four kids on tour, three thousand miles in a four door car
Not knowing what was going on, years it would turn out like this
Hell, no premonition could have seen this
To the end, to the end, I'll journey to the end''


ואגב, לאופריישן אייבי יש כיום מעמד אגדי, והאלבום שלה נמכר בקביעות ובהתמדה עד עצם היום הזה.

אשר למוזיקה ב-Wolves, מדובר בפצצת אנרגיה מרוכזת וטהורה שבה רנסיד מפגינים יכולת בטוחה, מרשימה ומשכנעת הנשענת על הכוח והמהירות של ההארדקור, המקצבים המודגשים של הרגאיי והסקא, והכשרון הגדול של טים ולארס למלודיות. לא הזיקה לצליל של האלבום העובדה שמיקסס אותו אנדי וואלאס (במילה אחת: Nevermind). זה כן הזיק לרנסיד בעיניי האינדוקטרינרים של הפאנק. אלא שעם או בלי אנדי וואלאס, מעט מאוד דברים בעולם יכולים להאפיל על הברק, העוצמה והכריזמה של שני סולנים ושתי גיטרות גיבסון מחוברות למגברי מארשל. משום כך, עצם העובדה שמט פרימן - חתיכת בסיסט בנזונה - גונב את ההצגה משני הסולנים והגיטריסטים שלו פעם אחר פעם אחר פעם, היא כשלעצמה אקט פאנקיסטי מובהק.

יש צדק פואטי בעובדה שעל עטיפת London Calling של הקלאש – לבטח צילום הרוק (והפאנק) הטוב ביותר של כל הזמנים – מתנוססת דמותו של פול סימונון, ולא של סטראמר או מיק ג'ונס. המצלמה של פני סמית לכדה אותו כשרגליו הדקות והארוכות ניצבות בפישוק אלגנטי כשל ג'ירפה המתכופפת לשתות ממקור מים, ברכיו מוטות מעט פנימה וידיו אוחזות בחוזקה בבס, אוצרות את כל האנרגיה הטמונה בו כמו אטום שבריר שנייה לפני ביקועו. לא פחות משמעותית מהרגע המכריע הזה שנתפס בעדשת המצלמה היא הבחירה של הקלאש למקם את שם האלבום ואת הצבעים שנכתב בהם – ורוד וירוק – באופן שמתייחס ישירות לאלבומו הראשון של אלביס פרסלי ב-RCA משנת 1956. הסיבה לכך היתה שהקלאש רצו להדגיש את הרצף, ההיסטוריה וההשתייכות שלהם למסורת הרוקנ'רול מראשיתו. כי מי שיש לו רצף והיסטוריה ושורשים, יכול כמובן לטעון גם להכרה וללגיטימיות.

בדומה לכך, מצטטת עטיפת האלבום And Out Come the Wolves את עטיפת האלבום של Minor Threat, אחת הלהקות המיתולוגיות ביותר של ההארדקור האמריקאי. השימוש של רנסיד בצבעים שחור-לבן-אדום מזכיר לא מעט גם את עטיפות התקליטים של Agnostic Front, להקת ההארדקור הניו-יורקית הנערצת עליהם. ובנוסף, הבחירה שלהם בצילום זירוקס ובריסוס דמוי גרפיטי, מהווה כמובן מחווה לזן ואמנות הפליירים של ההארדקור. גם כאן יש מהלך של התייחסות היסטורית וטענה לרצף בשושלת ארוכה שהיא אמנם פרועה ומופרעת, אך לא פחות מכך גם מפוארת.


בעניין הבסים



אבל אם לחזור לעניין הבס, יש הטוענים שאת הפאנק המציא בסיסט בשם ריצ'רד הל (Richard Hell). בתחילת שנות ה-70 ניגן הל יחד עם טום ורליין בלהקה צעירה בשם Neon Boys. הם עברו לניו-יורק, הקימו את טלויז'ן, הל פרש ויתכן שהיה זוכה לראות בפרי עמלו, אלמלא גנב לו את התהילה בסיסט אחר עם שם מהגיהינום שרצח את חברתו, מת ממנת-יתר והפך לאיקון מספר אחד של הפאנק על אף שכישורי הנגינה שלו מוטלים בספק – במקרה הטוב – עד עצם היום הזה.

כל זה לא בא אלא לומר שאין פאנק והארדקור בלי בס ראוי לשמו, לא כל שכן כשמדובר בפאנק מבוסס-רגאיי וסקא, שבו המוזיקה נשענת מתחילתה ועד סופה על כתפיו הצנומות של הבסיסט. ואכן, אם היה בית ספר לבסיסטים, And Out Come the Wolves היה קורס חובה בו. הבס של מט פרימן הוא הכוח המניע של האלבום הזה: הוא המנוע, הדלק והמדחף, הוא הלב הפועם המזרים דם בעורקי הלהקה. למנות את השירים שהוא מצטיין בהם במיוחד יהיה למנות 19 מתוך 19 שירים; ובכל זאת, הנה כמה: ''Maxwell Murder'' הפותח את האלבום ומציג סולו(!) בס בן 10 שניות באמצעו; ''Roots Radicals”; ''Time Bomb”; ''Junkie Man'' שבו מקריא ג'ים קרול, משורר הפאנק הניו-יורקי שכתב את ''יומני כדורסל'' (שאף עובד לסרט), קטע שירה שלו; ''Listed M.I.A'' עם הקצב המאני שלו; ''Old Friend'' על שובו של כאב הלב הישן והמוכר; ''Daly City Train”; ''Journey to the End of the East Bay”; ''Disorder and Disarray'' שהוא תגובת הפאק-יו של רנסיד לכל האינקויזיטורים של הפאנק הבאים לצלוב אותם; ''You Don’t Care Nothing'' ו-''As Wicked”. במחשבה שנייה, אכן כל 19 השירים.

את האלבום כמעט סוגר ''Alleyways and Avenues'', שהוא המנון ה-Oi-Oi-Oi של רנסיד ובו קריאה למרד, חופש, שיוויון ואחווה:

''I figured out the problem, the problem is you
You didn't see us coming now there's nothing you can do
Times are gonna change, change or step aside
It's my point of view that took you by surprise
The sun's coming up, a new dawn arrives
A generation standing stand with anger in their eyes
No love in the city 'cause there's no connection
Been stricken by disease, a racial infection
I'm a battering ram coming through to you
In every alleyway and every avenue''


זהו גם, באחריות, המנון הכדורגל הטוב ביותר שנולד אי פעם. בהפוך-על-הפוך אופייני לפאנק, רנסיד לוקחים מהסקינהדס של ה-Oi! את החיבה להמנוני כדורגל, אבל בעוד שבאנגליה היה מדובר בחוליגנים פשיסטים וניאו-נאצים, רנסיד מתאימים את ההמנונים הללו לאג'נדה האולטרה-שמאלנית שלהם. ההיפים המרקסיסטים של ברקלי יכולים רק לחייך.

''Actions could erase all the fear that we suffer
People segregated, no one understands each other
He's a different color but we're the same kid
I'll treat him like my brother, he'll treat me like his
Well an eye-for-an-eye and a tooth-for-a-tooth
Brother-against-brother should be singing with the group
The inner cities burning, screaming black and blue
The power and the passion of a million youth''


אבל זו לא רק הקריאה לסגירת שורות שלוכדת את כל הרוח, הקסם והמהות של רנסיד. זו האהבה הגדולה שבין חבריה והדרך שבה הם למדו להישען זה על זה לאורך השנים. כפי שסיפור חייהם מלמד, הם היו תלויים אחד בשני לצורך ידידות, תמיכה ואף הישרדות. עכשיו הם מציעים למאזין חלק מאותה אהבה שהם חולקים ביניהם.

מציעים לך אהבה, לא תיקח אותה?!
שתף
אלבומים קשורים:
dystopia :: human = garbage ||| black flag :: who's got the 10 1/2? ||| green day :: dookie ||| the offspring :: ignition |||

אמנים קשורים:
black flag || the clash || dystopia || green day || the offspring || 

סגנונות נוספים:
Hardcore Punk | Ska-Punk | Skate-Punk | Punk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©