הנושא העיקרי שצ'אנס מרבה להתעסק בו עם כל ענייני ה''אנטי'' שלו למיניהם, זה פשוט וברור מאוד: אי התפשרות כללית. כל מה שהוא כותב וזורק לאוויר (בחצי צעקות היסטריות רוב הזמן) משתמע, לפחות מבחינתי, כז*ן אחד גדול לפנים של כל גוף מסחרי גדול או כל זרם מסוים וצפוי שמנסה לכפות ולהכתיב את כללי המשחק ה''אומנותיים''
שי גבסו של היום לא מסוגל לסבול חוסר צדק, חוסר איזון, חוסר כנות או צביעות. זה בולט שיר אחר שיר באלבום הזה, אם במישור הפוליטי (''איש אחד'' המחאתי, העוסק בהתנתקות - גירוש, אם תשאלו את גבסו - מגוש קטיף) או ביחסי אנוש (''ארגזים'' המצוין), אם בנושא הגיוס לצה''ל (''שיר ארץ'') ואם בפשע ברחובות כשיקוף להידרדרות שלנו כחברה
שלום לכולכם, אנחנו גאים מאוד להציג את הגיליון התשעה-עשר של מגזין השרת העיוור.
הרבה מאוד זמן חלף בין הגיליון הקודם לזה הנוכחי, ובאמת שחשבנו שעם הזמן והניסיון התהליך יהיה פשוט ומהיר יותר. אך מכיוון שאנו מתחזקים אתר עצמאי ופעיל, ומכיוון שאנחנו גם מאוד שאפתניים, התהליך התמשך עוד ועוד, מקווים שהתאבון שלכם גדל בינתיים. היו רגעים שבהם נראה שכבר פשוט יותר להרים ידיים או פשוט לחעשות Restart לכל התהליך כשהעניינים נראו כבר תקועים, ולמרבה השמחה לא מעט כותבים ויוצרים הסכימו בקלות מפתיעה להרים את הכפפה...
לא חקוק בסלע
איך מודדים איכות? שאלה שפילוסופים עוסקים כבר מעל ל2000 שנים. הדיון באסתטיקה מתנהל עוד מתקופת יוון העתיקה וקשור יד ביד בפילוסופיה האפיסטמולוגית שעוסקת בשאלה כיצד אפשרית לנו, כפרטים, הכרת העולם. בצד אחד של הסוגיה עומדים אלה שטענים כי אנחנו יודעים על המתרחש סביבנו דרך חושינו והנסיון שלנו והאסתטיקה עפ"י גישה זו היא ביצירת סדר, וסימטריה מתוך שיקול דעת. ברשימת האמנויות עפ"י גישה זו נכללו גם האריתמטיקה והגיאומטריה.
מנגד ניצבת הגישה הרציונליסטית שלפיה הכרת העולם אפשרית ע"י ניתוח שכלי מכיוון שחושינו יכולים להיות מטעים. עפ"י גישה זו, מעבר לעולם הנתפס ישנו עולם אידיאלי שאיננו מוגבל ע"י חושינו ומכיוון שהאמנות היא חיקוי של אלמנטים חושיים היא מסתירה מאיתנו את העולם הזה. מטרתה של אמנות היא לא לחקות את החיים אלא לתאר את הנשגב.
איחוד חלקי של שתי הגישות הגיע בתקופה הרומנטית ובעיקר ע"י קאנט ושופנהאואר. אם אכן אנחנו מוגבלים ע"י חושינו אבל ניתן לקבל את קיומם של חוקים שאינם מוגבלים ע"י האחרונים (כמו חוקים מתמטיים, סיבתיות, כוון הזמן וכו') אזי ניתן לדמיין עולם שבו חוקים אלה לא קיימים אך מכיוון שכל האובייקטים שאנו מכירים מופרדים ע"י התפיסות המוקדמות שלנו לגבי זמן ומרחב הרי שבעולם שבו הן לא קיימות אין הבדלה בין האובייקטים ועולם זה הוא למעשה אותו עולם נשגב (או אלוהות, אם תרצו). כאשר אדם מסתכל ביצירת אמנות הוא מבצע חיבור בינו ובין אותה מהות אינסופית ומשיג, ולו לרגע שחרור מעולם התופעות היומיומי שלנו. כאמור, תקציר פילוסופי, על רגל אחת.
מוזיקה היא אמנות אבסטרקטית. אפשר לנתח אותה מבחינה הרמונית ומלודית. אפשר לדבר במשך שעות על ההשפעות של כל הלקה ולנתח איפה הן נצמאות או לא נמצאות באלבום זה או אחר. אפשר לכמת אלמנטים מסויימים בה, אבל בסופו של יום מדובר בחוייה אובייקטיבית, שעיקרה הקישור בין המוזיקה (ולאו דווקא היוצר, כי ברגע שהוא שיחרר את היצירה היא כבר בעלת חיים משלה, וכל מאזין נותן לה פרשנות משלו) והמאזין. אם להזכיר שוב, את יקיר דברי השרת, מר עוזי וייל, שמצטט בעצמו מהספר 'ליילה', באיזשהו שלב בספר הולכת דמות בשמורה אינדיאנית ופוגשת כלב. כשהיא מצביעה עליו לדומת אחרת היא מציינת כי זה כלב טוב. הכלב לא טוב כתכונה, כי הוא נאמן, או ידיד לאדם, הוא טוב כשם עצם. קודם כל הוא טוב, ואחר כך הוא כלב.
אם אכן ישנו טוב בעולם, אובייקטיבי, הוא טמון ביכולת שלנו להתחבר למקום הזה, שהוא מעבר לחושים שלנו, לאינטרסים הצרים, למריבות הקטנוניות על מקום וזהות, לתפיסות המוגבלות והמקומיות שלנו. מטרתה של מוזיקה טובה, היא לחבר אותנו למקום הזה, ולכן, כשאני שומע מוזיקה, אני שואל את עצמי, האם באותו רגע היא טובה, כי היא הרמונית, או מעניינת, או שמא היא טובה, בגלל שהיא גורמת לי להתעלות מעבר לחישובים האלו. עד שמישהו יענה על השאלה הזאת בצורה סופית, ורגע כזה לא יגיע, מן הסתם, יש את הפורום.
אייטמים מהמגזין עולים כל כמה ימים בסקציית הכתבות, עד לאיחוד המרגש שלהם במהרה בימינו במגזין המלא. שבת שלום לכולם. המלצת היום, גם כן של רונרון עכברון:
קלקסיקו עושים ניק דרייק
לסיכום הסקר
ניק קייב וג'ק המרטש פתחו פער לא גדול מהשאר ולמעשה רק טד באנדי וmonkey son of a donkey נשארו מאחור, אולי כי לא היה להם לינק? והשבוע, guitar hero...
