חם שם בזאפה.
רק היום השתולל בחוץ חורף נוראי (לא שעכשיו קיץ בחוץ), אבל בתוך הזאפה הלחות שוברת שיאים. כמה מאות אנשים מצטופפים בשביל לחזות בחמישית הפלא - הדבר הכי טוב שיצא מבלגיה מאז השוקולד, כך אומרים יודעי דבר. עצם העובדה שלמעט הכנר הנפלא, קלאס ג'אנזונס, והסולן וכותב החומרים, טום ברמן, ההרכב שעומד לעלות לבמה שונה לחלוטין מזה שהיה כאן לפני שש שנים, לא משנה דבר לאף אחד מהבאים. יש אלטרנטיבה בישראל.
אני ספק עומד ספק נמחץ, ממתין לאות שיבשר על פתיחת ההופעה של דאוס, מחליף מילים עם האנשים שמסביבי והנה עולה לו מנהל ההופעה ונותן את הסימן לתאורן ולאיש הסאונד – מתחילים. הלהקה עולה עם ביצוע אפרורי משהו לשיר הנושא מהאלבום
Pocket Revolution ומיד לאחריו משתפרת עם Start, stop, nature. לא הייתי נוכח בהופעות הקודמות שלהם בארץ הקודש, או באף הופעה שלהם לצורך העניין, אבל ראיתי מספיק הופעות בחיי בשביל לדעת שהפתיחה רחוקה מלהיות סוחפת.
טום ברמן במסיבת עיתונאים לפני ההופעה
התצלום מנענע
ההופעה נמשכת כשהם משלבים בין שירי האלבום החדש, לסירוגין, שירים מהאלבומים הקודמים. לרגע נדמה לי שמרבית הקהל לא מכיר בכלל את שירי האלבום האחרון ומתלהב מכל ביצוע לשיר ישן יותר שמבוצע. אולי זה עקב הרפרטואר העצום שהם כבר צברו, אבל מבחר השירים הישנים שמבוצע לא מייצג מספיק לטעמי והם, כמו כל להקה שצברה כמות מכובדת של שירים, מבצעים רק את הלהיטים המוכרים והסוחפים. זה לא בהכרח רע, במיוחד ברגעי העילוי של Serpentine, Suds and soda, Via ו- Fell of the floor man . אולם, באותה מידה שהם מבצעים אותם, נעדרים מהרשימה הזו שירים טובים לא פחות (כמו Hotellounge, In a bar under the sea ו- One advice space, אם לציין כמה מהם).
אחרי שעה ורבע (על הדקה) הם מסיימים ביצוע בינוני למדי של השיר שחותם את האלבום האחרון, Nothing Really Ends, וההופעה מסתיימת. אני מציץ בשעון, לא מאמין, חושב שאולי התבלבלתי בשעות, אבל לא. שעה ורבע הם היו על הבמה. לפני ההופעה עוד הרצתי השערות עם חבר על אורכו ותוכנו של הסט-ליסט, משער אילו שירים מהאלבום החדש יחתכו (צדקתי בכל למעט What we talked about, שדווקא זכה לביצוע הכי יפה מבין כל שירי האלבום לטעמי, לצד The real sugar היפהפה) ומעריך אילו שירים ישנים יבוצעו. מסתבר ששנינו היינו רחוקים מהאמת – הסט ליסט היה קצר מדי ודחוס מאוד. הם לא אוהבים לדבר, הבלגים האלו.
שוב טום ברמן, הפעם בהאנגר
התצלום מפורום דאוס בהייד פארק
החבר'ה עולים להדרן שכולל את הביצועים הטובים ביותר הערב, לשירים Sun Ra, What we talked about ו- Suds and soda הממאן להגמר. הם יורדים פעם אחרונה ואני מנסה להבין מה אני מרגיש לגבי ההופעה. מצד אחד, חיכיתי לה די הרבה זמן - כמעט שש שנים, אם לדייק - והיא אכזבה אותי מעט, בגלל שלל סיבות: המיקום הבעייתי (צפיפות מעיקה ומחנק), הביצועים הבינוניים למרבית שירי האלבום האחרון (ובכלל למרבית ההופעה) לצד אי-ביצוע שירים רבים להם ציפיתי וסט ליסט קצר. מצד שני, בכל זאת, הלהקה שאני הכי אוהב הופיעה זה עתה לנגד עיני במשך כמעט שעה וחצי. אז למה אני יוצא עם טעם רע בפה?
אני מנסה להבין מה אני חושב על ההופעה ורק יום למחרת, אני מבין, שאולי זה לא העובדה שהם התבגרו שהפריעה לי כל כך להינות מההופעה – אלא העובדה שאני התבגרתי. מה שבטוח, כשהם יחזרו לכאן בקיץ (כך הבטיח טום ברמן במהלך ההופעה), אני אחשוב פעמיים אם לקנות כרטיס. ואם ההופעה מתוכננת להיות בזאפה – אז אפילו שלוש פעמים.
:: ::
יעל מאירי מחפשת תמונות ש
אתם צילמתם בהופעות של דאוס בארץ.
