דבלין כמרקחה.
במשך שבועיים ניסיתי להזמין מקום לישון ליום שבת ה-12 ביוני בעיר או בפרבריה.
לוחץ שוב על REFRESH באתר אינטרנט של הזמנת הוסטלים, מקווה שאהיה מספיק בר מזל לעלות בתזמון מטורף על ביטול של מישהו שנאלץ להישאר בבית בגלל איזה חיידק טורף.
אבל, the luck of an Irishman כמו שאומרים, לא היה לי. לפחות את שני הכרטיסים, לי ולחברי לנסיעה, הזמנתי בביטחה דרך Ticket Master. יקרנים, אבל כחובב הופעות שמאוד מתגעגע לימים הטובים בהם להקות בעלות שם עולמי כמו Radiohead, Faith No More, וMetallica היו מגיחות לארץ בסיבוב הופעות אירופי, הייתי אפילו מסכים לשלם יותר מ-65 יורו. אז אולי בכל זאת הייתי בר מזל. תכננתי טיול של שבועיים באירלנד וגיליתי שביום השני ה-Red Hot Chili Peppers באים להופיע בעיר בתוספת אורחים מיוחדים. בד''כ 'אורחים מיוחדים' זאת מריחה שיווקית ללהקות חימום שמנגנות כמה שירים ומסתלקות מהבמה לפני שהקהל הזועם יזרוק עליהם עגבניות, אך הפעם אכן היה מדובר באורחים מיוחדים – Hot House Flowers, Groove Armada, The Thrills, וגולת הכותרת ה-Pixies בסיבוב הופעות האיחוד שלהם. בשבילם אפשר לישון מתחת לגשר דאון-טאון.
עשרות אוטובוסים מיוחדים, עמוסים בעיקר באירים מחויכים, עשו את דרכם ל-Phoenix Park במערב העיר, מקום האירוע. לא מיקום טוב מדי – נאלצנו ללכת כחצי שעה לדוכן של Ticket Master לקבל את הכרטיסים ולאחר הכניסה לפארק ציפתה לנו כשעה(!) נוספת של הליכה עד ההגעה לאתר.
כשהגענו, נפרס משטח דשא ענק שבצבץ בין הקהל. להערכתי נכחו במקום כ-20,000 איש. הבמה הגדולה היתה אי שם במרחק עם מסכי ענק בצדדים, תאורה תלויה גבוה למעלה, ומין מפת כוכבים ענקית מאחורה וכמובן רמקולים מכל עבר. תוסיפו עשרות דוכני אוכל במחירים מופקעים ודוכן טי-שירטס עם חולצות תלויות גבוה, שאפשר לראות גם ממרחק של קילומטר וקיבלתם פסטיבל, אפילו אם הוא נמשך רק יום אחד..
בעוד אנו עושים את דרכינו קדימה לגדר שהפרידה בין האזור שלנו לאזור המאד סמןך לבמה, גיליתי שלצערי פספסתי את ה-Hot House Flowers, מה שחבל בגלל שהתעניינתי לשמוע את החבר'ה האיריים.
נכנסנו, לצערי, לקראת סוף הסט של Groove Armada. הם הופיעו עם הרכב חי שלם: באס, תופים, גיטרה, סינתיסייזרים, כלי נשיפה, MC ושאר ירקות.
כמו הרכבים אלקטרוניים אחרים שהעלו בהצלחת יתרה מופע חי (Faithless, Prodigy) התוצאה היתה משובחת. לצ'יל אאוט הבין כה וכה מובחר של GA נוספה חיות, קצת חספוס, והרבה צבע שהרקיד ואכן חימם את הקהל. הביצועים ששמעתי של ''At The River'' ו-''Super Stylin'' היו פשוט מעולים. באירוע אחר GA היו יכולים בקלות להיות המופע הראשי ולגרוף את הקופה, אך באותו היום כוכבים יותר נוצצים עמדו לזרוח.
קשה לי לדמיין זמן ומקום יותר מושלמים מאלה שהיו בשביל הופעה של ה-Thrills: שמים כחולים, קרני שמש מלטפות בין עננים לבנים, ועוד בדבלין, מוצא הלהקה.
הם התקבלו עם תרועות מטורפות של הקהל כיאה לגיבורים ששבו הביתה, תפסו את הכלים, ובלי להתמהמה פתחו בשיר הכי גדול שלהם לדעתי ''Big Sur''. לעומת הלוק המנומנם שהלהקה מציגה בד''כ, הם הפגינו חיות על הבמה והוסיפו הרבה אנרגיה לביצועים של השירים.
הסולן, Conor Deasy, נראה כמו ג'ים מוריסון בתקופה המאוחרת עם זקן רוקנרולי מלא, משקפי שמש סבנטיזיות, ונוכחות בימתית בהתאם. כמובן שבשם הרוקנרול הוא הרשה לעצמו לזייף קצת, לצעוק פה ושם במקום לשיר, ולבקש בקשות נדושות מהקהל (''Please do one thing for me – make some f*cking noise!'') אבל כולם, כולל עבדיכם הנאמן צרחו ומחאו כפיים בקצב.
חוץ מ-''Big Sur'' בלטו דווקא הסינגלים ''Santa Cruz'' ו-''One Horse Town'' שהקהל שר בחזרה אל ה-Thrills בקולי קולות. זאת לא היתה הופעה אגדית, אבל היה מוי כיף, תיאבון לקנות את So Much for the City (דיסק הבכורה של החבר'ה), וריגושים לקראת המשך היום.
קליפים ו-SMSים ריצדו להם על מסכי הענק, בעוד עובדי במה מעיפים הצידה את הכלים של ה-Thrills ומביאים את הכלים הבאים שכללו תופים עם לוגו גדול של ''P''. האווירה המשיכה להתחמם ומי שקלט את הרמז נשא את עיניו לכיוון הבמה. נוער בעיצומו של תהליך החיצ'קון עד לבורגנים בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים שלהם קיבלו כאחד בשריקות וצעקות מאסיביות את ה-Pixies כשהם עלו לבמה. פראנק, ג'ואי, קים, ודיוויד בכבודם ובעצמם קצת יותר קרחים וקצת יותר שמנים מימי הזוהר שלהם, בלבוש אלגנטי ואחיד משהו של שחור ולבן. כמו הThrills הם ניגשו ישר למוסיקה. הרבה מוסיקה.
This Monkey's Gone To Heaven
הייתי אומר שהם ניגנו את כל הלהיטים, אבל ה-Pixies מוצפים בכאלה ככה שזה לא חוכמה.
אז כן אומר שחלקים נכבדים מ-
Doolittle ו-
Surfer Rosa פלוס נספחים נוגנו לייב. מבחינה טכנית כולם סיפקו את הסחורה. הביצועים היו מאוד הדוקים לגרסאות האלבומיות של השירים עם אקסטרה ויטמין D(יסטורשיון) בגיטרות, תיפוף הדוק, וצרחות ושירה מעולה מפראנק וקים. נהניתי במיוחד
מ-''Tame'', ''Debaser'', ''Dead'' ו-''Veloria'', אם כי לכל השירים היה כבוד.
.jpg)
laddie, אתה מסתיר את קים
והקהל? הקהל התחשמל.
ברוב הזמן האנשים היו עם הידיים למעלה ככה שרק מדי פעם ראיתי פיקסי בגודל טבעי ונאלצתי להיעזר במסכים רוב הזמן, כמה בנות שנראו יחסית מבוגרות רקדו בהתעלמות מוחלטת מהעולם הפיזיקאלי, כל כמה שניות הגיע crowd surfer בהפתעה מוחלטת מכיוונים לא ברורים וכל כמה דקות ילדים התחרו מי יכול לבנות פירמידה אנושית יותר גבוהה לכעסם של השומרים הקשוחים שסימנו להם לרדת.
לפעמים כולם שרו את המילים כל כך חזק שהיה צריך להתאמץ כדי לשמוע את הלהקה עצמה. זה נשמע כאילו שחווית ההאזנה שלי נפגמה, מה שקצת נכון, אבל הטירוף של הקהל האירי עשה ממש טוב. צריך לשלוח את הקהל הישראלי האדיש להתלמדות.
אז כן - אווירה פסיכוטית וכן, איחוד אגדי שאני בטוח שחלק מכם היו הורגים כדי לראות (אתם יודעים, אפשר פשוט לעשות גיחה לאירופה), אבל היתה לי אכזבה מסוימת. למעט כמה משפטים שקים דיל אמרה, משהו בסגנון ''I wanna hear your screams'', ההתכתבות עם הקהל היתה מינימליסטית עד כדי לא קיימת. הלהקה דווקא נראתה במצב רוח די טוב לפי הבעת הסיפוק שהיתה לקים על הפנים והחיוכים שדיוויד זרק לכל עבר, אבל היתה הרגשה שהם באו לנגן את הפלייליסט שכולם רצו לשמוע, לקוד קידה וללכת הביתה. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים של היעדרות הם יהיו קצת יותר אינטראקטיביים או ספונטאניים כמו רגע מגניב אחד שבו ג'ואי השאיר את הגיטרה על הרצפה כדי שתמשיך להרעיש עם פידבקים, לקח מקל של תוף מדיוויד ובא לעזור לה.
אבל זה המאורע הכי מחוץ לקופסה שהיה. השירים בוצעו ברצינות יתרה כמעט כמו פלייליסט בWINAMP ואגב שירים, נכון שזה סיבוב איחוד עם יציאה של אלבום המיטב של הלהקה, יחד עם זאת לא היה מזיק לשמוע קטעים נדירים או שירים חדשים שנמצאים על שולחן השרטוט.
אבל היי - יכול להיות שהפיקסיז הופיעו ככה מאז ומעולם ואני סתם אובר-ביקורתי, וגם אם לא היה גלקטי ההופעה היתה טובה ככה שהפכתי ממחבב פיקסיז לאוהב פיקסיז. הפיקסיז היו בכושר והבמה מדגישה שהמוזיקה שלהם עדיין נשמעת מקורית וחדשנית כמו שהיא ודאי נשמעה בשלהי שנות השמונים. במיוחד היום כשכל מיני להקות חדשות כדוגמת Stellastarr מאוד מושפעות מהפיקסיז ולא מפחדות להראות את זה (בצורה יותר שקופה מנירוונה ורדיוהד), הפיקסיז מראים שהמקור לא רק נשמע יותר טוב, אלא גם חי ובועט.
.jpg)
במנוחה קלה
ניצלנו את ההפסקה בין הפיקסיז להופעה הבאה והאחרונה כדי למלא את המצברים ולהתמקם על גבעה קטנה במקום שהעניינים היו יותר רגועים (לאן נעלמו האנרגיות שהיו לי בגיל 16?) ויכולנו לראות את הבמה כמו שצריך.
במקביל, נדלקו מסכי ענק נוספים שהיו כבויים עד לאותו הרגע , עובד במה טיפס למעלה לסדר עוד תאורה (התחיל קצת להחשיך) והוסיפו לבמה מן קירות כאלה עם חתיכות כסופות מחזירות אור (ראה תמונה).
אין ספק, הצ'יליז הם מזמן כבר להקת אצטדיונים ולא להקת קולג'. ציפיתי לראות אותם בהופעה מאז אותו ביטול ידוע לשמצה של ההופעה שלהם בארץ שאפילו קלינטון לא הצליח להציל, הופעה שהיתה אמורה להתקיים ביום ההולדת שלי *מושך באף*
.jpg)
גבירותיי ורבותי, הרד הוט צ'ילי פפרז
.
בגלל שהספקתי כבר לסלוח לפפרז קיבלתי אותם בכפיים יחד עם כולם.
פלי עם מכנסי ג'ינס ושיער בצבע טבעי, ג'ון שוב הסתפר (לדעתי יותר קול לו ככה), צ'אד כמו שהוא נראה תמיד, ואנת'וני קידיס עם התלבושות האקלקטיות שהוא נהנה לשים לאחרונה והשיער שהוא כנראה מגדל מחדש. ''Can't Stop'' פתח על הצד הFאנק-רוקי המשובח. הסט היה מורכב בעיקר מהאלבום האחרון By The Way ומקודמו Californication. היה קצת Blood Sugar Sex Magik אבל חומר יותר ישן כמעט ולא היה. דווקא חשבתי שיהיה מעניין לשמוע שירים ישנים של הפפרז בביצועים חדשים, במיוחד בסיבוב של Greatest Hits, חבל שהם לא חשבו כמוני. אז את תשומת ליבי תפסו מהאלבום האחרון ''By The Way'' שהרבה יותר מתאים לפורמט חי מאשר לסטודיו, ו-''Don't Forget Me'' שנשמע מאוד אפי על הבמה. ''Get On Top'' מ-''Californication'' היה משובח ובועט למדי וגם ''Around The World'' המרקיד. היו גם יציאות שהתחנפו קצת יותר מדי לקהל כמו ''Under The Bridge''. זה שיר טוב וקלאסיקה מודרנית ואולי כולם ציפו ורצו לשמוע אותו, אולם הצ'יליז היו יכולים לקחת דוגמה מרדיוהד שמנגנים את ''Creep'' לעיתים נדירות אם בכלל, במיוחד כשיש כל כך הרבה חומר אחר לנגן. לפחות ''Give It Away'', השיר האחרון להופעה, היה פינאלה אנרגטי ומוחץ.
.jpg)
הבאס שלי פלי בהשראת אנדי וורהול
אם הפיקסיז היו יחסית סטטיים בהופעה שלהם, הצ'יליז היו באסכולה אחרת.
הם הוסיפו ג'אמים, חצי-קאבר מדליק ל-''Transmission'' של Joy Division, קאבר מלא לשיר
Pאנק, סולואים מאולתרים, שירת סולו של פרושינטה, שיר חדש בגוון אייטיזי משהו, נאומים של פלי לקהל, קטע תופים של צ'אד עם שירים ידועים, ואפילו קטע אוונגרדי שפלי ניגן על חצוצרה בעוד שג'ון משחק עם הסאונד. אין ספק שפלי וג'ון הובילו את ההופעה. עם הפעילות המוסיקלית מחוץ לפפרז, למשל שיתוף הפעולה עם 'Mars Volta' ואלבומי הסולו של ג'ון, זה לא מפתיע לראות אותם בטוחים ויצירתיים בהופעה.חוץ מהקטעים של ההופעה, הוקרנו על המסכים הנוספים גם כל מיני קטעי וידאו ארט בהתאם לשירים, שאף הוקרנו על חתיכות המתכת על הבמה ליצירת אפקט די מדליק והקהל? ממשיך כמובן לשיר ולהתפרע באותה מידה, אם לא יותר, מההופעה של הפיקסיז.
כמה חבר'ה מצחיקים לידינו, ביניהם פריקית אירית, החליטו לפתוח במנהג חדש – להוריד את הנעליים של crowd surfers ולזרוק אותם לאי שם. גדול, עד שאחד מהם התעצבן ואיכשהו חזר לצעוק עליהם, אבל אל תדאגו, לא היתה אלימות. מה שכן הפריקית עשתה לי פרצופים כאילו אני צריך להשתולל יותר, אז התחברתי בסופו של דבר לגיל 16 עם פוגו אגרסיבי נגד כל מי שהיה באזור שכנראה כיסח אותה קצת, לפחות לפי מה שצופה מהצד סיפר לי. הכל ברוח טובה כמובן. אחרי כמה דקות היא לחצה לי את היד לאות ריספקט והמשיכה עם החבר'ה שלה הלאה.
.jpg)
אירים נהנים בהופעה של הפפרז
לא הכל היה טיפ טופ.
בגלל סיבה לא ברורה, הווליום היה נמוך מדי, עניין שמאוד לא מתאים לרוקרים כמו הצ'ילי פפרז (אולי השמיעה שלהם מתחילה להידרדר?). כמו כן עם כל היתרונות שיש בלראות את הפפרז באתר גדול כמו הפניקס פארק, הרגשתי שמועדון קטן וצפוף היה מהדק את המוזיקה שלהם יותר טוב מאשר הגרנדיוזיות של הפארק.
בכלל, הצ'יליז התברגנו. לאן נעלמו הימים שהם היו עולים לבמה רק עם גרב אחת ארוכה במיקום אסטרטגי, או לבושים בחליפות כסופות עם נורות ענקיות על הראש? ראבאק, אפילו השיער של פלי לא היה צבוע לאיזה ירוק מזעזע. וכמו שהזכרתי כבר, לא נוגן חומר ישן (מעניין אם הם זוכרים בכלל איך לנגן שירים מלפני Blood Sugar) אך כן נוגן להיט אחד ענק מדי. אבל לא נורא. סה''כ הצ'ילי פפרז נתנו שואו אצטדיונים מלהיב ומוזיקלי, ומוכיחים שהם עדיין משחקים בליגת העל של הרוק האמריקאי. כל עוד זה המצב, הופעה שלהם היא אירוע שלא כדאי להחמיץ.
את סוף ההופעה של הצ'יליז שלמעשה חתמה את הפסטיבל נאלצנו לראות מרחוק כדי שנספיק לברוח ולהגיע בזמן באוטובוס לעיירה נידחת בשם Drogheda, הממוקמת כ-50 קילומטרים מחוץ לדבלין, המקום בו ההוסטל ציפה לבואנו עד אחת וחצי בלילה. למזלנו תפסנו את המקומות האחרונים באוטובוס לשם והסתדרנו. גם אם לא היינו מסתדרים, אחרי יום טוב כזה אין בעיה להירדם מתחת לגשר דאון-טאון עם מסכנים אחרים שלא השיגו מקום לישון.
למחרת קיבלנו במתנה עיתון כשרכשנו כרטיסי אוטובוס משולבים והסתבר שההערכה שלי לא היתה מדויקת. שיא חדש נשבר להופעה הכי גדולה באירלנד אי פעם. הכותרת היתה ''110,000 אירים לא יכולים לטעות''. צודקים.
* תודה לחברי הטוב איתי כנען שהתעקש להביא את המצלמה שלו וצילם את התמונות
