|
המפיקים
ריק רובין: המפיק כחסיד, מנטור וקומפרסור
כבסוואנות האפריקניות, הולך דויד פרץ בין אולפני הקלטות ולוכד ברשתו את סיפורי המפיקים כמו היו פרפרים. הפעם קיבלנו את הפרפר הדוחס, הלא הוא ריק רובין. תנו לו בקומפרסור!
מאת: דויד פרץ
כפי שהבחנו בכתבה במגזין הקודם, ישנם מפיקים שנודעים בזכות הצליל שלהם, לעומתם ישנם כאלו שידועים בזכות המוזיקליות שלהם ויש כאלו שניחנו ביכולת אנושית או טכנולוגית משובחת. לנגד כל זה ולמרות שהוא מתעקש שאין לו שום רקע טכני או טכנולוגי של האולפן (למעשה, טענתו היא שהוא שונא את העבודה באולפן) והוא בקושי יכול לקרוא לעצמו מוזיקאי, הרי שריק רובין הוא אחד ממפיקי העל המודרניים המבוקשים והידועים ביותר.
רובין מקמפרס |
אי אפשר לדבר על ההפקות של ריק רובין מבלי להתחשב בעובדה שהוא אחד המפיקים האקלקטיים ביותר שהיו אי פעם. מ-Slayer ועד ג'וני קאש, מדונובן ועד ביסטי בויז, מאל אל קול ג'יי ועד ניל דיאמונד. הס מלהזכיר את רד הוט צ'ילי פפרס, ג'סטין טימברלייק, System of a down, מיק ג'אגר, והרשימה נמשכת עוד ועוד. אם ייקח פלוני את כל האלבומים שהוא הפיק בחייו וישים אותם אחד אחרי השני ב – Shuffle, יתקבל משהו שבטח מככב בסיוטים של כל עורכי גלגל''צ לדורותיהם - שלא לדבר על המראה שלו, ענק עם זקן המגודל ומשקפי השמש הממסכות שנראה כמעין נגטיב שטני של וולט וויטמן. האמת היא, שרובין הוא אחד המפיקים הגדולים של העידן שלנו ולו מסיבה פשוטה אחת – הוא פשוט אוהב שירים טובים ודברים קיצוניים.
אם תרצו, על רגל אחת - זה כל הסוד. רובין עצמו תמיד טוען שהרבה לפני שהוא מפיק, הוא מעריץ של מוזיקה וזה מה שמעניין אותו לפני כל הצד הטכני של הדברים.
היסטוריה
כילד גדל רובין על הביטלס שאותם הוא מעריץ עד היום. לכשהתבגר מעט, התאהב ברוק הכבד הסבנטיזי כלד זפלין ואייסי דיסי. אולם כשהגיע לימי הקולג' בניו יורק, מצא את עצמו בלהקות פאנק והארדקור. זאת עד ששמע את צליל ההיפ הופ של העיר בתחילת שנות השמונים ונגנב ממנו לחלוטין. יחד עם ראסל סימונס הוא הקים את דף - ג'אם, חברה שהפכה במהרה לחברת ענק, בזכות האוזן החדה של רובין לכישרונות מסחריים. שני הריליסים הראשונים של דף ג'אם קבעו את מעמדה הכלכלי לשנים שיבואו: היו אלו סינגל של אל אל קול ג'יי וסינגל נוסף של חבורת ילדים לבנים שנקראו הביסטי בויז. רובין הפנים את מה שסם פיליפס לפניו וד''ר דרה אחריו הבינו היטב: הכסף הגדול של אמריקה נמצא תמיד בצומת הדרכים שבה לוקחים את הדבר השחור הכי חם ומצמידים לו פרצוף לבן כדי לתקשר עם המיליונים. אלביס עשה את זה קודם עם הרוק'נרול ואמינם יעשה את זה בסוף שנות התשעים עם ראפ, אבל בתחילת שנות השמונים השילוב של לבנים והיפ הופ היה מופרך לחלוטין – וכאן נכנסים הביסטי בויז לתמונה. רובין הבין שאם רוצים להגיע אל מעבר להצלחה בעולם ההיפ הופ, הרי שבאמצעות שילוב מקצבים שחורים ואטיטיוד ניו-יורקי לבן ומחוצף, הוא יכול לקחת את חבורת היהודים הצעירה הכי רחוק שאפשר וזה בדיוק מה שקרה. ההצלחה של הביסטי בויז ואל אל קול ג'יי בשנות השמונים הפכה את דף ג'אם לחברת תקליטים מצליחה שבין אמניה נמנו פאבליק אנמי ווארן ג'י, פוקסי בראון ו – DMX, לצד אינספור הרכבי היפ הופ ואפילו הפתעה בדמות להקת המטאל Slayer שרובין הביא לחברה מתוך עניין אישי.
ב – 1987, רובין לבדו עשה מהפכה ענקית במוזיקה הפופולרית. כשהציע ל -RUN DMC להביא את ארוסמית' בעצמם במקום לסמפל אותם לתוך שירם, התוצאה – ''Walk this way''. מעבר לעובדה שהשיר התניע מחדש את הקריירה של ארוסמית', הוא יצר מהפכה בתפיסה ששני סגנונות לכאורה שונים כל כך אחד מהשני מתחברים בקלות. השער שרובין פתח הוליד עשרות להקות שעבדו בתפר שבין שני הסגנונות האלו, מרייג' ועד לינקין פארק (השם ירחם) - כולם חייבים את קיומם לדואט המהפכני הזה.
לאחר שב – 1988, השתלט מישהו בשם ליאור כהן (קרוב משפחה של מישהו?) על חברת התקליטים שלו, עזב ריק רובין את דף ג'אם והתמקם בקליפורניה ופתח את Def American . מיד כשבוחנים את ההחתמות ללייבל החדש שלו, ניתן לחוש בזה שהשמש הקליפורנית עשתה לו משהו בראש מעבר לקרחת. פרט לסלייר שכבר הוזכרו, נראה שרובין כמעט זנח את ההיפ הופ לטובת רוק ומטאל - Slayer, Danzig, Masters of Reality, The Cult - כולן להקות שהתעסקו בצד הקשה של הרוק, ובמקביל להם החתים רובין את ה – Black Crows (שאותם הוא לא הפיק). שני אלבומיהם הראשונים היו הצלחה מסחרית ענקית ונתנו לו ולחברה את הכוח הפיננסי לעשות את שברצונו. בקליפורניה, נוצר גם הקשר עם הלהקה שתהפוך להיות הכי מזוהה איתו – Red Hot Chilly Peppers . רובין הפיק את ''Blood Sugar Sex Magik'' והפך אותם באחת מחבורת ילדים שאוהבים לנגן Fאנק לבן ו - Pאנקיסטי למגה-סטארים ענקיים. אולי הסיפור שממחיש את היכולת הרובינית לשנות קריירות, קשור ל-''Under the bridge'', כאשר רובין גילה את מילותיו כשהסתכל במחברות המילים של אנטוני קידיס. ''ומה עם השיר הזה?'', שאל את קידיס. ''נראה לי שיר מעולה!''. ''לא'', אמר לו קידיס. ''השיר הזה הוא לא אנחנו''. רובין התעקש ואמר לקידיס בפשטות, ''מה שאתם עושים הוא מה שאתם.'' השאר כתוב בספרי ההיסטוריה ובחשבונות הבנק של קידיס ושאר חבורתו. האמן השני שזוהה עם רובין בצורה טוטאלית, הוא כמובן ג'וני קאש שרק על היחסים בין קאש לבינו וההקלטות האחרונות שהוא עשה עם קאש ניתן לכתוב ספר שלם. רובין גאל את קאש מהשכחה באמצעות חיבור של הקול הכאוב שלו לשיריהם של יוצרים שהיו יכולים להיות נכדיו של קאש. בבת אחת, הוא הפך פנסיונר קנטרי מזדקן שאף אחד בתעשיית המוזיקה כבר לא סופר, לאחד המוזיקאים הכי מרתקים חתרניים (ג'וני קאש, הפטריוט הכי אמריקאי שיש, מופיע על גבי דיסקים שעליהם מוטבע דגל אמריקאי הפוך!? סמלו של האנטיכריסט האמריקאי?) ומעניינים שפעלו בעשור האחרון.
הפלפלים במחווה להפקה אגדית אחרת |
רובין לא נח על זקנו יותר מדקה והמשיך כל השנים להפיק אלבומים עם System of a Down, Audioslave,Mars Volta , עבד עם טום פטי וניל דיאמונד, דיקסי צ'יקס וכעת הוא עובד על אלבומם של מטאליקה ו - U2 (בנפרד, יש לקוות) ובמשך השנים, חזר לעבוד גם עם ראפרים כג'יי זי וסאול וויליאמס.
הפקותיו מבחינה טכנית
הבה נבחן את הצד הטכני של ההפקות שלו ונבין מה מייחד אותן ביחס לאחרים.
רובין הוא מהמפיקים שעיקר עבודתו נעשה לפני שהאומן בכלל נכנסת לאולפן. מבחינתו, השלב החשוב ביותר באלבום הוא ה – Pre-Production, השלב כמעט חסר המיסטיקה שבו יושבת הלהקה בחדר חזרות עם המפיק ועוברים על השירים אחד אחד, בוחרים מה ייכנס ומה לא, מנסים רעיונות חדשים, בוחנים את היכולות של הנגנים בלי עזרי טכנולוגיה מודרנית אלא בעזרת אצבעות ומיתרים, מפרקים מפרטים ומקלות עץ, הכל בכדי ליצור את הדבר הקסום הזה שנקרא שיר טוב.
רובין אמר פעם על BSSM של הפפרז, כי גם אם הוא היה עוזב את הלהקה בסוף הטירונות שהוא העביר להם לפני שנכנסו לאולפן, סביר להניח שהם היו יוצאים עם תקליט די דומה למה שיצא בסופו של דבר. ואכן, רובין הוא מהמפיקים שקודם כל מקפידים על רמת החומרים של האומנים שאיתם הוא עובד ואין לו בושה.
את ניל דיאמונד, שכתב להיטים בזמן שרובין עוד עשה בחיתולים (האמיתיים, לא המטפוריים), הוא שלח לשכתב שירים במשך שלוש שנים עד שנחה עליו דעתו. ביחד עם ג'וני קאש, הוא בחן עשרות אם לא מאות שירים בכדי לברור את השירים שהוא יבצע בסדרת ההקלטות המופתית שלהם יחדיו. כמו כן, יהיה מעניין לראות מה ייצא מהפרויקט של U2 , שסובלים מיובש יצירתי כבר די הרבה זמן, אבל ידועים בהיותם אירים עקשניים מול מפיקים.
כשרובין מרוצה משירים ומרמת העריכה והנגינה שלהם, נכנסים לאולפן וכאן כבר מגיע הצד השני של ריק רובין, הצד של המפלצת - מפלצת הקומפרסור.
ריק רובין הקומפרסור ומלחמות הווליום
אחד הכלים הטכניים היותר מיוחדים שעומד לרשות המוזיקאים והמפיקים באולפן הוא הקומפרסור.
לכאורה מדובר במכשיר די פשוט שמלכתחילה תוכנן לשלוט בעוצמת גלי קול חזקים במיוחד, ולהחליש להם את נקודות השיא. נאמר שיש לנו זמר שכל הזמן לוחש מתלחשש ופתאום מביא צרחה עוצמתית במיוחד שעולה בעוצמתה על שאר הלחישות שלו אלפי מונים, בכדי שהצרחה לא תקרע את עור התוף של המאזינים או תתעוות בתוך הציוד החשמלי נוצר הקומפרסור. למעשה, בראשיתו היה הקומפרסור מכשיר סוציאליסטי במיוחד שמחליש את החזקים ומקרב אותם אל החלשים, רק שלמצער הקומפרסור לא עושה זאת מבחינה כלכלית אלא רק מבחינת עוצמת גלי הקול .
אם זה היה כל תפקידו של הקומפרסור הרי שלא היינו מייחסים לו חשיבות גדולה במיוחד היום, אולם ככל שעבר הזמן וטכנאים התחילו להשתמש בקומפרסור יותר ויותר בכדי לדחוף עוצמה גדולה יותר של גלי קול לתוך המוזיקה החלה מלחמת הווליומים המטורפת. אבל איך בדיוק הקומפרסור עושה זאת? ובכן, אם מה שקרה הוא שמרגע שטכנאים ומפיקים גילו שאם הם יכולים להחליש את שיאי העוצמה של גלי הקול ולהקטין את המרחק בינם לבין הממוצע של גלי הקול, הדבר אומר שניתן להגביר את העוצמה הממוצעת של גלי הקול ביחס לנקודת השיא, או במילים של בני אדם - אם פעם הצרחה הייתה מוחלשת כדי להיות קרובה אל הלחישה, הרי שהיום מגבירים את הלחישה אל עבר עוצמת הצרחה והתוצאה היא שהחל משנות התשעים המוקדמות הפסיקו הקומפרסורים לשמש רק להחלשת החזק והחלו לעצב מחדש את גלי הקול אל עבר העוצמה הטוטאלית. החידוש (די ישן, יש לציין, שכן הטכנולוגיה הייתה ידועה מאז ימי הביטלס אבל הקיצוניות ביישום שלה הוא שהיה בגדר חידוש) גרם לכך שהחלה עלייה מ ט ו ר פ ת בעוצמתם הכללית של התקליטים שיצאו לשוק. עצם העובדה, שמשהו חזק נשמע יותר טוב זה הסוד הכי גלוי בתעשיית המוזיקה עוד משנות החמישים, כאשר מחקרים הוכיחו שאנשים השומעים שיר יותר חזק משיר אחר נוטים לייחס לו גם איכות יותר טובה. מעבר לכך, יודע כל טכנאי אולפן שאם תיקח שני מיקסים זהים לחלוטין של אותו שיר ותשמיע אחד מהם קצת יותר חזק, כולם יתלהבו ויגידו שזה הרבה יותר טוב. אם הסוד הזה היה נשאר בגדר נחלתם של טכנאי אולפן בלבד, מילא. אולם, חשבתם פעם למה הפרסומות בטלוויזיה אשכרה צועקות עליכם? הפרסומות באינטרנט שמקפיצות אתכם באמצע הלילה בצרחות פילים מצווחים כשהעכבר עובר ליד איזה באנר סורר? בדיוק, עולם הפרסום כבר קלט מזמן שיותר חזק = יותר טוב, לא רק בפורנו.
Behold – The Almighty Compressor |
אחד האנשים שמשך בעוצמה גדולה במיוחד לכיוון הזה הוא לא אחר מאשר ידידנו ריק רובין. השאלה היא, מה הביא אותו להתאהב בעוצמה? רובין מספר בראיונות, שאחד הדברים שהוא סלד מהם בטירוף היו הפקות האייטיז הבומבסטיות והנפוחות מחללים ענקיים וריוורבים אטמוספריים (כמו בעבודתו של לנואה). רובין חיפש להביא להפקות שיצר איזו אוטנטיות, סוג של אמת לפנים, משהו קרוב ואישי, עם מינימום של ריורב או מרחב פעולה. ההפקות שלו באו כאנטיתזה לנפח הבומבאסטי של שנות השמונים ולכן הם יבשות כמעט לחלוטין מבחינת החללים שבהן. אולם התחליף שלו לנפח ולקסם המלכותי של הריורב היה השימוש המוקצן בקומפרסור כדי לסחוט את הסאונד עד קצה קצהו ולתת לו עוצמה הרבה יותר גדולה ומרשימה.
מתי התוצאה של כל התהליך הזה? מצב מטורף שבו תקליט של ג'וני קאש שר לבדו עם גיטרה או פסנתר נשמע חזק ועוצמתי כמו להקת מטאל.
אחד הדברים שקומפרסור יודע לעשות דרך עיצוב מעטפת העוצמה של גל הקול הוא לגרום לנגינה של המוזיקאים להישמע יותר נמרצת. דמיינו לעצמכם, גיטריסט שכבר כואבת לו היד מלנגן כל היום ולקראת ערב הוא נחלשת עוצמת החבטות שלו בגיטרה. אליו מגיע אדון מפיק-טכנאי ושם עליו קומפרסור שגורם לכל המכות החלשות שלו להישמע אינטנסיביות כאילו הרגע היד אכלה ארוחת בוקר. אולם ריק רובין שאף פעם לא היה איש טכני שיודע מה ''אסור'' ומה ''מותר'' לעשות עם הציוד, שאל בפשטות מה יקרה אם נפעיל את הקומפרסור כויאגרה טכנולוגית לא רק על מי שנחלש לרגע, אלא על מי שמנגן באינטנסיביות גבוהה גם לפני כן? ברוכים הבאים לממלכת האינטנסיביות המוקצנת של רובין.
רובין לקח את הצ'ילי פפרס (ולאחר מכן מעט את כל האומנים שהוא עבד איתם) ודחף את האינטנסיביות בנגינה שלהם (שממילא היתה שרירית ויצרית) עוד יותר קדימה, הרבה יותר. השוו את החזרות של הפפרס כפי שניתן לראות בווידיאו המתעד את הכנת אלבומם BSSM (ביוטיוב הקרוב לביתכם) לבין התוצאה הסופית, ותוכלו להיווכח כמה עצמה נתן להם הורמון האסטרוגן של רובין ושלל הקומפרסורים שלו.
אם כך, מה רע, אתם לוודאי עשוים לשאול? הבן אדם לוקח מוזיקאים מוקצנים ועושה אותם עוד יותר כאלו? שיבושם לו, שכולם ישימו קומפרסורים על כל דבר ותבוא עוצמה לעולם ושלום על ישראל?
הלוואי וזה היה כל כך פשוט.
ישנן שתי בעיות מרכזיות בקימפרוס יתר. הבעיה הראשונה היא היעלמותה של הדינאמיות במוזיקה. אם ישבתם והקשבת שעה וחצי רצופות לאוסף להיטי היפ הופ או מטאל או בריטני ספירס בואכה שאקירה (לא כולל בלדות) הרי שבעצם שמעתם המון מוזיקה של שיאים ללא הפוגה ביניהם. למה הדבר דומה? אם נעמיד מסור חשמלי וחליל בחדר ונשמיע את שניהם בדיוק באותה עוצמה מכאנית (זאת אומרת, שמבחינת לחץ גלי הקול שינועו בחדר הם יהיו זהים), יישמע המסור הרבה יותר חזק מהחליל, וזאת משום שלמסור אין דינאמיות הוא מוציא צליל סטאטי של תנועה קבועה ומאוד אינטנסיבית. כמות השיאים שהוא מייצר והיחס בינם לבין העמקים של גלי הקול ייצור תחושה של ווליום חזק, אבל זה לא אומר שהוא יותר חזק מהחליל - הוא רק מ ר ג י ש הרבה יותר חזק. לעומת המסור, לחליל יש צליל דינאמי: הוא מתחיל חזק יורד מתמשך ודועך. עוצמת הצליל משתנה לאורך זמן הנגינה והיא דינאמית. מה שהקומפרסור עושה, הוא לקרב את החליל אל המשור ולבטל כמעט לחלוטין את הדינאמיות של הצליל. אם ניקח למשל את עשרת הלהיטים הגדולים של שנת 1969 במצעד האמריקאי או האנגלי ונשווה אותו למצעד הלהיטים הגדולים של השנה שעברה ישמע הדבר בדיוק כמו ההבדל בין חליל למסור.
מעבר לעובדה שבסיקסטיז ובסבנטיז - ההקלטות היו הרבה, אבל הרבה יותר חלשות בווליום ואת זה יכול לשמוע כל מי שמאזין לגלגל''צ ופתאום מגיח לו להיט מפעם ליד להיט נוכחי, הסאונד של פעם היה הרבה יותר חלש בעוצמתו הכללית (אגב, בשביל זה המציאו את הרימאסטר, שבו מקמפרסים הקלטות סיקסטיז ומביאים אותם לרמת סאונד ''נאותה'' כמו של היום – זה, וכמובן לעשות עוד כסף על אותו תקליט), אולם המוזיקה בעבר היתה גם יותר דינאמית מהיום. מה שאומר שההקצנה באינטנסביות של שיאי גלי הקול והיחס בינם לבין העמקים גורם לנו בשנים האחרונות להאזין ליותר ויותר מוזיקת מסורים והרבה פחות לנגינת חליל.
לאחרונה החלו להופיע מחקרים שאחרי המון ניסיונות מאששים את המסקנה המאוד הגיונית – האוזן, והמוח האנושי נוטים לא לחבב האזנה למסור לאורך זמן. גם אם זה מוגדר כמוזיקת פופ מודרנית . לכן סביר להניח שכשאנשים אומרים שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר ''כיפית'' או ''אנושית'' - כל מה שהם מתכוונים להגיד זה שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר דינאמית בעוצמתה או הרבה פחות מקומפרסת. אגב, אחת האמירות של בוב כץ (טכנאי-על וגורו של מאסטרינג ועוצמת המוזיקה) היא שאם המוזיקה של הביטלס היתה מקומפרסת כמו דברים שיוצאים כיום היא היתה מאבדת את הנצחיות שלה ולו בשל העובדה שאי אפשר היה להאזין לה לאורך זמן וברצף (לתשומת ליבך, רובין).
הבעיה השנייה של קימפרוס היתר, היא הפיכתו של גל הקול מעיגול למרובע. מבלי להיכנס עמוק מדי אל הצד הטכני, ככל שמקמפרסים יותר את הצליל ודוחפים אותו אל הקצה שלו, אנו בעצם מכסחים את השיאים ומשטיחים אותם למשהו שהופך להיות יותר ויותר ריבועי – וריבוע הוא גל שבצורתו פשוט הופך להישמע בדיוק כמו דיסטורשן - עיוות גלי הקול.
''Californication'' של הפפרס הוא בעיניי נקודת השפל (שבצורה מצחיקה היא גם שיא – שיא העוצמה) הגדולה של רובין. דוגמא לטירוף המערכות שמלחמת הווליומים שרובין היה קטליזטור ושותף לה הולידה. כששמעתי את השיר לראשונה, חשבתי שישנה בעיה טכנית עם הרדיו או מערכת הקול שלי, לא יכול להיות שמישהו הוציא שיר כל כך מעוך ומדוסטרט בתקליט אל הקהל הרחב, מבלי אנשים יצעקו ''היי, משהו פה לא בסדר, זה נשמע מקולקל''. אם תקשיבו היטב לפזמונים של השיר, תשמעו ותראו את מה שעולל הקומפרסור לשיר, השיאים של הפזמון פשוט נמעכים כל כך חזק שהם הופכים להיות מרובעים או בעצם, אין דרך להתחמק מזה - השיר בדיסטורשן.
שימו לב לקצוות הקטומים של גלי הקול ההופכים למרובעים ובעצם מעוותים את גלי הקול המקוריים.
רק לצורך השוואה גראפית, הנה''Satisfaction'' של הרולינג סטונס: שימו לב להבדל בין גלי הקול הן מבחינת קווי המתאר המעוגלים והנקיים והן מבחינת האינטנסיביות שלהם.
בשנים האחרונות לאור המודעות ההולכת וגדלה לצד הרע של הווליום החלו להישמע זמירות חדשות מכיוון מחנה רובין שטענו כי הדיסטורשן ב – ''Californication'' (ובעוד כמה אלבומים שרובין הפיק בשנים 1999 - 2004 וסובלים ממחלת העוצמה המדסטרת) היה בעצם הגזמה של טכנאי המאסטרינג (הטכנאי שעושה פיניש לשיר אחרי המיקס באולפן, ולרוב הוא זה שמופקד על לגרום לדברים להישמע חזק יותר). ואכן, האזנה לאלבומים האחרונים של הפקות רובין מראה שאין שום דבר שמתקרב לאזור ההוא של ''Californication'' (אגב, גם בגלל הטכנולוגיה שמוציאה קומפרסורים שדוחפים יותר ויותר את קצה העיגול כלפי מעלה מבלי לרבע אותו). אבל נדמה לי שמפיק טוטאלי כמו רובין שידוע בתור אחד שמתערב ויש לו מה להגיד גם לגבי העטיפה והקליפים של הלהקה שהוא עובד איתה, לא נשמע לי כמו מישהו שישאיר את התקליט בידיו של טכנאי המאסטרינג וילך לעשות ברביקיו (ולא רק בגלל שהוא צמחוני אדוק).
מראש עליי לסייג ולומר שרובין הוא לא היחידי שמקמפרס בקיצוניות, וגם לא האחראי היחידי לעניין. מוזיקאים נוטים לאהוב את עצמם הרבה יותר כשהם חזקים ועוד לא נתקלתי במוזיקאי שרצה להישמע חלש יותר. כל מלחמת הווליומים על ''מי יצליח להביא אלבום חזק יותר בעוצמת הסאונד שלו'', היא סחרור שכל תעשיית המוזיקה על שלל אגפיה טכנאיה וציודיה נכנסה אליו בעשור האחרון, אולם אף אחד לא הפך את הצליל המקומפרס כל כך והיבש עד כדי מחנק לסימן היכר, יותר מריק רובין וההפקות שלו. מעבר לכך, צריך לזכור שהקומפרסור הוא כלי עבודה ללא שיוך מוסרי. בדומה לאקדח, לא כל שימוש בו הופך אותו לכלי הרשע האולטימטיבי, שכן הוא יכול להיות מכשיר פלא לעזור למוזיקאים להביא את האמת שלהם אל העוצמה המרבית, אולם במקביל הוא גם יכול להיות זה שהורג את המוזיקה המודרנית ואת האפיל שלה לקהל הרחב והמתבגר, בכך שהוא הופך אותה ללא אנושית מבחינת יכולת העמידה של האוזן האנושית בעוצמה גדולה כל כך של מוזיקה מקומפרסת לאורך זמן.
קשה להסביר איך נשמע קומפרסור בדיוק, מאחר והוא כמעט ולא מוסיף לצליל המקורי שום דבר פרט לשינוי מעטפת הקול שלו (בשלב הזה טכנאים ''מקצועיים'' שקוראים את זה מתפקעים מצחוק, שכן חלק גדול מהקומפרסורים היוקרתיים האלו, שעולים אלפי דולרים, ידועים בעיקר בזכות האופי והטון ו''הגודל'' שהם מוסיפים לגלי הקול, אולם זה משהו שאוזן לא מתורגלת תתקשה מאוד לשמוע בשמיעה ראשונית, שנייה או עשירית. מאחר וזה אינו מאמר לקהילת הטכנאים נתעלם מיכולת ההבחנה המדוקדקת או המדומה שלהם). אולם ננסה לשמוע דוגמא למשמעות הקימפרוס בעבודות של ריק רובין וכיצד הוא משפיע על הבחירות האומנותיות שלו – הדוגמא הטובה ביותר לשימוש בקימפרוס ככלי אומנותי מהמדרגה הראשונה, תהיה ''Hurt'' בביצועו של ג'וני קאש, מתוך אלבומו ''American Recordings IV'': שימו לב לגיטרות האקוסטיות הפותחות את השיר, הן מנגנות פירוקים מאוד פשוטים של האקורדים, אבל מעבר לעובדה שהן נשמעות נהדר ומאוד מלאות, הן לחלוטין לא עולות ויורדות בעוצמה שלהן ונשמעות יציבות כמו קיר.
רובין מהתל במאזין, מפני שהוא לוקח כלי שמזוהה כל כך עם המושג ''צליל טבעי, חם, אותנטי, קנטרי'' ומשתמש בכל העוצמה והיציבות של הקומפרסור בכדי לייצר חטיבת קצב יציבה לחלוטין שיכולה להתחרות עם באס תופים של להקת רוק, אולם להזכירכם: מדובר רק בשתי גיטרות אקוסטיות.
שימו לב שלאחר 53 שניות, מתחילות האקוסטיות לנגן אקורדים עוצמתיים יותר על כל המיתרים. אם היינו לצד הגיטריסט בחדר, היינו מרגישים מיד שהוא עבר מנגינה חלשה יותר לחזקה יותר (להכות בכל המיתרים ביחד). אולם, תקשיבו היטב לעוצמה שלהם בשיר ותראו שהיא אינה משתנה כלל. מרגע שמתחיל הפזמון, ישנה תחושה כאילו הגיטרות רוצות לפרוץ החוצה ומישהו דוחף אותן פנימה (תקשיבו לגיטרות, בעיקר כאשר קאש קשישא שותק בשניות 1:04-1:07), המישהו הזה הוא הקומפרסור.
רובין, המבין את העיקרון המשטיח של הקומפרסור, רוצה לגרום לשיר להיות מלהיב יותר ולהתעצם. אולם, מאחר והוא משתמש באקוסטיות כחטיבת קצב שחייבת להיות יציבה וכמעט ללא דינאמיקה (מתי היתה הפעם האחרונה שמעתם תופים שנחלשים בשיר פופ או היפ הופ?), הוא מוסיף את הדינאמיות בשיר ממקום אחר ולא צפוי - הפסנתר המצטרף לפזמון. בתחילה מנגן הפסנתר תווים ארוכים בקלידים הנמוכים וככל שהפזמון מתחזק, מתווספים יותר ויותר תווים גבוהים המופיעים יש מאין מתוך השקט. הדחיסות של התווים והריתמיות שלהם (תקשיבו משניה 1:22 והלאה עד קצה הפזמון הראשון) היא זו שגורמת לפזמון של השיר להתעצם ולהתגבר - לא הדינאמיות של הנגנים. הטכניקה של הוספת תפקידים שיוצרים דרמה היא טכניקה שנהוגה בעיקר במוזיקה אלקטרונית: מאחר ששם אין מדובר בנגנים חיים ואין לצלילים דינאמיקה (אם תגיד למחשב לנגן את הצליל בעוצמה מקסימאלית כל הזמן, זה בדיוק מה שהוא יעשה - הוא לא מתעייף) נובעת הדינמיקה במוזיקה מהתווספות והחסרה של אלמנטים בעיבוד. רובין משתמש בה במלואה בכדי לתת לשיר תחושה של ההעצמה גוברת והולכת.
אוהב מפיקים קשוחים. קאש |
לאחר השיא של הפזמון הראשון, רובין מוריד את המוזיקה על ברכיה (1:35), אולם היא עדיין יציבה להחריד, שכן חזרנו אל חטיבת הקצב של האקוסטיות מההתחלה, רק בלי כל התוספות של הפזמון. כעת בונה רובין את כל השיר לקראת הקליימקס הסופי בפזמון המסיים. בכדי לחזק את הבית השני מעל לראשון הוא מותיר את התוים הנמוכים של הפסנתר להדהד לאורכו, אולם שימו לב שבדקה 2:07 מופיעים תוים גבוהים של מלוטרון (כלי ענתיקה שמחקה בין היתר תזמורות מיתרים כמו בדוגמא הנ''ל) המנגנים תוים ארוכים וקודרים בצלילים הגבוהים (אגב, מפיק אטמוספרי כמו לנואה היה מציף את התוים האלו בריורב חללי שנדמה כאילו הגיעו היישר מלב השמיים. רובין מסרב להתפתות ''לטריק הזול'' והוא משיג את ההוד וההדר שלו בדרך אחרת כפי שנראה ). מכאן שקבלנו הרחבה של הבית כלפי מטה עם הבאסים הנמוכים של הפסנתר והצלילים המאוד גבוהים של המלוטרון.
עכשיו מגיע שיא השיר: הפזמון השני. בשלב זה, רובין מסכם את תוכנית הפעולה שלו ומתחיל להוסיף לתוך המיקס המון אלמנטים. בתחילה, המלוטרון מתחיל לנגן נמוך יותר, מלא יותר וארוך יותר, בעצם מייצר אקורדים שטיחיים ברקע. לצדו, הפסנתר הנמוך שמהווה הבסיס הבאסי של השיר מנגן סמיך יותר והרבה יותר חזק (גם כן בגבולות הקומפרסור). מעליו הגיטרות האקוסטיות מנוגנות בעוצמה קיצונית (שימו לב, שרק הימנית עוד נשמעת, שכן השמאלית נקברה מזמן עמוק בין המלוטרון והפסנתר). השיא של השיר מגיע מהפסנתר הגבוה שמקודד את הבדידות הנואשות והטרגדיה שקאש יוצק לתוך השיר, לתווי מורס המנוגנים בעקשנות וביציבות כאזעקת התרעה. שימו לב, שהתוים האלו מופיעים כבר בדקה ה – 2:49, אולם רובין נותן להם להתחזק ולהתחזק מבחינת הווליום וכך מגדיל את הדרמה ואת ההתפעמות שחווה המאזין. אולם שימו לב שמדובר בעוד הונאת ווליום, שכן למרות שבפזמון האחרון כל הכלים מנגנים ביחד ובקצה הווליום שלהם העוצמה הכללית של השיר עולה אך במעט, אולם התחושה היא שהדחיסות שלו עולה בהרבה וזה בדיוק מה שהקומפרסורים נותנים לרובין לעשות. אם הוא היה נותן לכלים דינאמיקה טבעית הרי שהבתים היו חלשים הרבה יותר והשיר עצמו היה נבנה לקראת שיא חזק ותו לא. אולם דווקא הקומפרסור עוזר לו להקטין את המרחק הדינאמי בין הבתים לפזמון. מצד שני, הקימפרוס המאסיבי והדחיסות של כל הכלים כולם בקצה השיר, גורם לשיר להישמע כמו השניות האחרונות לפני סוף העולם.
הדבר המדהים בכל העניין, היא העובדה שקאש שר את השיר מתחילתו ועד סופו עם שינויים מאוד מאוד קטנים בקולו. הוא לא צועק ולא לוחש, ובכלל נשמע כמו איש זקן בערוב ימיו הבוחן את חייו, לא בצעקות ולא בלחישות אלא בפיכחון ושברון לב. תשוו את הגרסא הזו לגרסא המקורית של השיר בביצוע NIN, שם עובר טרנט רזנור מלחישה לצעקה, מוסיף תופים ובאס לפזמון ועדיין לא מצליח להגיע לרבע מהעוצמה של הביצוע הקאש-רוביני. הסיבה היא השימוש המדהים שרובין עושה בקומפרסור ובכל הכלים הטכנולוגים שבידיו בכדי לייצר תחושת עוצמה ענקית העושה שימוש בכל הכלים הטכנולוגים בכדי לפענח ולהגדיל את מהות השיר עם זכוכית מגדלת - להביא אותו עד הקצה. המוזר הוא ששמיעה של שתי הגרסאות גב אל גב, גורמת לגרסא האקוסטית היענו ''אנפלאגדית'' של קאש ורובין להיות הרבה יותר עוצמתית מאשר הגרסא התעשייתית-מטאלית של רזנור. רובין משתמש בכל טכניקת ההפקה הקיצוניות של פופ, היפ הופ ומטאל בקונטקסט של גיטרה אקוסטית-פסנתר-זמר וגורם לכל זה לעטוף את הקול השבור והמפוכח של קאש, מבלי להוסיף טיפת ריורב והדהוד שהייתה מרחיקה את קש מאיתנו וגורמת לנו לשמוע את הטכנולוגיה האולפנית שמתחבלת בנו. הוספת ריורב כאן היתה הופכת את הדרמה האנושית, שבין כה וכה קורעת לב, לאיזה קיטש הוליוודי. רובין משאיר את קאש עירום עם האמת שלו מול המאזין. הוא שם אותו במרחק פעימת לב אחת מהמאזין ומהמוות כדי לשיר את ''כאב'' כוידוי האחרון של אדם הרואה את חייו בקיצם כאוסף של אימפריות אבק שעפו ברוח.
|
|
|
|
