|
סולו
היופי הוא היטל של הכיעור
עומר מיכאליס על התופעה הייחודית ששמה מרק לנגן, מהביבים והסמים אל יופי שקשה שלא להשתנק בפניו
מאת: עומר מיכאליס
מתי נכנסת בפעם הראשונה לכלא?
''בגיל שתים עשרה... על גניבה. של משקאות משכרים. חחח...''
האם תמיד לוותה אותך המשיכה הזו לצרות?
''משיכה לצרות? לא. הן נמשכו אלי.''
אוקי. אז הפוך, האם הן נמשכו תמיד אליך?
''ובכן... זה הולך ופוחת, ככל שחולף הזמן''.
הפעם הראשונה בה נחשף בפניי מרק לנגן היתה מבעד למסך הטלוויזיה, בשעה מאוחרת, כשהסאונד מושתק. על המסך נראה לנגן כרוח רפאים בקדמת הבמה, אוחז במיקרופון כאילו הנה הוא אוחז בקרש הצלה יחיד כשהוא נסחף בזרם שוצף, עם האחים קונר מאחוריו. בניגוד לעוויתות שתקפו את חבריו ללהקה בשעת ההופעה, תנועותיו של לנגן הורגשו רק בקושי, ואולם מכל תנועה, ומן המראה עצמו, נבעה עוצמה: רעמת שיער חיוור, שפתיים נאבקות לפני כל מילה, ועיניים אפלות, הו, העיניים האלו... כה שחורות עד כי אינן מחזירות עוד שום אור, משוקעות כה עמוק בארובותיהן, ממוקדות עד אימה וכה קודרות, עד כי רק מן המבט אתה חש כי התקוה אינה דרה שם עוד. החלל אפוף האופל תחת גבותיו נדמה כמו פרי איזו ידיעה אסורה, איזו אמת נוראה החבויה שם ומחפשת מוצא.
קירבתו הידועה של לנגן למלאך המוות, נסיונותיו החוזרים ונשנים לבחון את עובדת היותו בן מוות ויחסו הסורר אל החוק רקמו יחדיו אגדה דוקרנית ואפופת אובך אודותיו, תחתיה מונח היה תמיד קולו הייחודי. מעל לכל, נראה לנגן תמיד – הרבה יותר מקורט קוביין בזמנו – כאדם על סיפו של מוות.
ואולם, התמזל מזלנו ומרק לנגן, איש בלוז כה נדיר בן זמננו, עודו בחיים, מתאושש והולך. התמזל מזלנו ביחוד בשל כך שלנגן מוציא תחת ידו מדי שנתיים אלבומים שצריכים להיחשב מועמדים ברורים לאלבומי השנה, כיוצר נאצל ושופע הרבה יותר מעמיתו, ניק קייב. קייב, איך לא ראיתי את זה בא, לא היה מעולם יותר ממספר סיפורים, מופלא ככל שיהיה. לנגן, כמו אנשי הבלוז הנושנים, חי את האגדה ושרד, ואף על פי כן לא זכה מעולם לתשומת הלב הראויה.
לנגן בארוך |
את דרכו החל לנגן כשפגש בהר-אדם העונה לשם ואן קונר (Van Conner), בחדר הריתוק של התיכון בו למד, בעיירה אלנסברג, פרבר קטן במזרח וושינגטון, מקום בו איש לא גידל שיער, לאף אחד לא היתה כתובת קעקע, ואף אחד, כמובן, לא חשב אפילו להאזין לפאנק רוק. לנגן, שסבל כבר אז מבעיית סמים, וכל מה שניסה לגרד היה הבקבוק הבא, נקשר לואן קונר דרך המוזיקה. לא עבר זמן רב בטרם אייש את עמדת התאורן עבור הלהקה שהקים ואן עם אחיו גארי לי, כשבדרך עוד נכנס ויצא מן הכלא פעמים נוספות על גניבה ואחזקת סמים.
כשמאסו האחים קונר בהופעות עם גרסאות כיסוי מול חבריהם במסיבות מקומיות, הם חברו ללנגן, שהחליף תוך זמן קצר את כסא המתופף בעמדת מיקרופון, ויחד הקימו השלושה את הסקרימינג טריז (Screaming trees). תוך זמן קצר וברצף, החלה הלהקה - בסיוע מכרים כמפיק סטיב פיסק - לשחרר כמות עצומה של אלבומים ואיפיז במשך שנות השמונים, מחלקים את השלל בין הלייבלים וולוטון, הומסטאד, סאב פופ, והלייבל הפורה ביותר, SST. על ימיה המוקדמים של הלהקה מדבר לנגן בצורה שבורה, אף פעם לא באור רומנטי, ואת התפוקה המרשימה של אותם ימים הוא מיחס בעיקר לעוני. “בכל פעם ששבנו מן הדרכים היינו מקליטים אלבום עבור אלף הדולר שהיינו מקבלים כמקדמה מ-SST, כסף ששימש אותנו לצאת מיד שוב לדרך...”
על אף שלנגן מדבר בזעם ואף בביטול על ימי SST של הסקרימינג טריז, אלו אלבומים שישקיעו את מי שיתן להם הזדמנות בסחרור מפואר, ואיני יכול אלא להמליץ על הגאראג' הברוטלי והמכות היבשות של “In the forest”, את דרכי הגורל הנשזרות ב-”Black sun morning”, ועל הנשגבות ושכרון החושים של “Gray diamond desert”. ואולם רק כשחתמו הטריז עם הלייבל Epic החלה מתממשת איזו ההבטחה שנטועה היתה במוזיקה שלהם. ומן האלבום הראשון שיצרו עבור אפיק – “דוד אנסטסיה”, בהפקתו של כריס קורנל – והלאה, ניתנו מושכות היצירתיות בידיו של לנגן.
''השלמתי אז כבר אלבום סולו משלי'', נזכר מרק, ''וגם פרשתי מן הלהקה כמה פעמים. אך אמרתי שאשוב לעוד אלבום אחד, אם רק ינתן לי ליצור אותו בדרכי. “Sweet oblivion” הוא הפעם הראשונה בה כתבתי אני את כל המלים, והוא היה לאלבום המוצלח ביותר שלנו מאז ומעולם. אלו היו ימים טרופים, יצאנו שוב למסע של כמה שנים בדרכים, וכשנכנסו לאולפן להקליט את “Dust”, הכל היה לתוהו ובוהו שלם''. האלבום “דאסט” שהופק תחת ידיו של ג'ורג' דראקוליאס (שנת 96') אמור היה לפרוץ עבור הטריז את הדרך לתהילה, אך מכלול הנסיבות והסכסוכים הפנימיים הכשילו שוב את הלהקה. שנה שלמה נוספת הוסיפו הטריז להופיע ללא הפסק, מנסים לסטות מן הדרך הבלתי נמנעת לפירוק. אולם ברור היה כי היחסים הרעועים בין חבריה אינם עוד ברי תיקון, וכי צריכת הסמים של מרק אינה נתונה עוד לשליטתו (באותו סיבוב ההופעות נעצר לנגן באשמת אחזקת כמות מסחרית של קראק). ולאחר ארבע שנים נוספות של שתיקה מצדה של הלהקה, שתיקה שהופרה בהופעת איחוד אחרונה בסיאטל בקיץ שנת אלפיים, הודיעה הלהקה על פירוקה הסופי.
''הכל היה מוטרף וחולני, וההבנה כי היינו קרועים ומותשים רק גרמה לי לרצות להצליח יותר, להשקיע מאמצים לא אנושיים בקרב הזה, שסופו היה לי ברור. רק בדיעבד אני חש כי נותרתי היחיד בלהקה שעשה כך. אין ספק כי מה שלא אעשה, לעולם לא אעבוד עוד קשה כל כך. וטוב שכך. ישנם קרבות שנועדו לכניעה''.
עד שפורקה הלהקה סופית, הספיק לנגן להקליט ארבעה אלבומי סולו משל עצמו, אלבומים שנחלו הצלחה ופרגון רבים יותר מכל מה שהוציא תחת ידיו כחבר בסקרימינט טריז. הראשון מביניהם, אלבום בשם “The winding sheet” (90'), עתיד היה לצאת תחילה כאי.פי של שירי בלוז בביצוע לנגן ומכרים (לא מוכרים באותה התקופה) כקורט קוביין וקריסט נובוסליץ', אך היה לבסוף לאסופה של שלושה עשר שירים שנעו בין צלילים מתהומות הנפש לזעקות-אבל קרועות, שעוצבו בקפידה בידיו של המפיק מייק ג'ונסון. קולו של לנגן היה לגילוי גדול, רב עוצמה ועם זאת כה פגיע, מרמז על משהו עמוק.
לנגן בקצר |
ב-93' הופיע “Whiskey for the holy ghost”, אסופת שירים הנוגעת בכליל השלמות, והאלבום המועדף על לנגן עצמו. שיריו של האלבום חוברו יחד מחומרים שהוקלטו במשך ארבע שנים שלוחות רסן בחייו של מרק, שבמהלכן הוציא המפיק מייק ג'ונסון את ידיו מן הפרויקט, והותיר את ההפקה ללנגן. לכך צריך להוסיף את העובדה הפשוטה שאין באלבום הזה שיר שאינו מכיל תובנות מרתקות על עולמו החידתי של לנגן, החל מ-”borracho” האפי והרועם ועד “riding on nightingale” השבור והרדוף, בצל כינורות, צלילי גיטרות אקוסטיות ורצועות בס מפרכות, במקצבים איטיים המאפשרים לקולו של לנגן לבעבע דרכם, להקים בשיר מבנים כה עצומים עד כי המאזין חש מתבטל בתוכם לרגעים ולא מתוך יראה אלא מתוך אובדן. ''חשתי זקן יותר משהייתי אז'' הוא שר ב- “El Sol”, וללא שום ספק הוא גם נשמע כך.
לנגן המתין חמש שנים נוספות בטרם הוציא את אלבומו הבא, “Scraps at midnight”. ''שהיתי אז במעין מוסד שיקום בקליפורניה, מקום בו נוצרת עבורך בצורה מלאכותית סביבה מובנת המקלה על קבלת החוקים, מקום הנמצא בחצי הדרך בין הכלא לחברה החופשית. המטרה היא לאפשר לך לחיות בחוץ מבלי שתחוש בצורך המחרב לכופף את החוקים. זה לא הצליח לחלוטין, אך השינוי המיוחל החל לקרות. בחופשה של שלושה ימים פגשתי שוב במייק ג'ונסון באחת החוות שבג'ושוע טרי (קליפורניה). כתבנו שם בו ברגע חומר כה רב, אך יותר מהכל זה היה נסיון אמיתי להרפות. לא ראיתי את מייק במשך כמה שנים והנה חשנו שוב חיבור עצום, ואולם ברור היה שבזה זה נגמר. בשני האלבומים הבאים לא נטל מייק אלא חלק מזערי''.
בערך באותה התקופה הזמין ג'וש הום - אקס להקת Kyuss ששימש גם כפועל במה בהופעות הסקרימינט טריז – ליטול חלק בלהקתו החדשה, Queens of stoneage. מרק, המבודד במוסד השיקום, נאלץ לסרב, אך חש בחיבור חזק להום. ובאלבומה השני של הלהקה, “Rated R”, שר לנגן קולות רקע בחצי מהשירים ובחצי השני היה לסולן המוביל.
''לאחר הנסיון המר של עבודה בצל שנאה - כפי שהיה בסקרימינג טריז - רציתי לוודא שאיני קושר את עצמי לאבן שתדרדר אותי שוב לקרקעית האוקיינוס. השותפות בקווינז היא אחת החוויות המתגמלות ביותר בחיי, מאחר והלהקה שומרת על מזג חיובי בריא ואף על פי כן ממשיכה לבדוק את האמת שלה עד הסוף. זה נוגע באנשים, כך שהלהקה אינה נדחקת לשוליים. יש לי שם תפקיד שאין לאיש ברוקנ'רול... כמו בילדות ששיחקתי בייסבול כמגיש מחליף. כל שהיה עלי לעשות הוא לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתי כשנקראתי. חשתי מוזר בתחילה מאחר ואף פעם לא ראיתי דבר כזה בלהקה, אך לזכותו של ג'וש יאמר שהדבר נעשה בדיוק כפי שדימה שיהיה''.
תוך זמן קצר לאחר שיתוף הפעולה הזה הוקמה ה-Mark Lanegan Band, על אף שהשם אינו הולם למעשה את הלהקה הזו, שבמקום להכיל הרכב קבוע של נגנים היא מורכבת מסבב חוג חבריו של לנגן המחליפים ביניהם עמדות, וכוללת את ג'וש הום, ניק אוליברי, גרג דולי וכריס גוס. האי.פי האחרון – שהורכב משפע של חומר עודף שלא מצא את דרכו לאלבום באורך מלא, שיראה אור באחד החודשים הקרובים, ומעיד אולי על חדוות היצירה שמלווה את לנגן בשנים האחרונות – יצא תחת השם “Here comes that weird chill” והוגדר כ''בלוז אמפטמיני (תרופה למערכת העצבים), תוספות ומוזרויות אחרות''. לשלושים הדקות שהוא אורך נדחקו יחד האינדסטריאל ב-”Methamphetamine Blues” מטיל האימה, “On the steps of the cathedral” שנשמע כתפילה מרוסקת לעילוי נשמות רדופות, ביצוע מחודש לשירו של קפטן ביפהארט “Clear spot”, שיר גוספל מלא בנשמה עם פסנתר דומיננטי בשם “Lexington slowdown”, ומעל כולם, שולט באלבום כגידול – השיר “Skeletal history” – ירידה מקפיאת דם במעגלים של שאול אל ביבי זנות וזריקות אל מתחת לעור, במקצב פאנק מחשמל.
''במשך תקופה קצרה בחיי חברתי לדאף מקאגן, היינו יוצרים שירים מן הסוג הזה'', מספר לנגן על ה-Skeletal history, ''עבורי זהו אחד השירים הכנים ביותר שיצרתי מעולם, האמיתי ביותר''.
ה-''weird chill...” הוא גם סוג של הצהרה מצדו של לנגן על שינוי יחס לפשטות הסגפנית שעטה עליו באלבומי הסולו הראשונים, כאילו גירה אותו שיתוף הפעולה עם ה-Queens of stone age להוסיף ולחקור גישה שונה, בוטה יותר, כלפי הרוק. הוא שומר אמנם על מקור החושך ממנו הוא יוצר, על המטאפורה הצלילית המדויקת לאש מאכלת שמצויה בשיריו, על קולו היחודי הנדמה נטוע עמוק יותר בחטא וביאוש, מפחיד ומקפיא דם יותר – אך השירים שנוצרו מאדמת המריבה שבנפשו נעשו עתה מרים ואכזריים יותר משהיו באלבומיו הקודמים, אלבומי הרהורים אחר חצות, כשהגוף מלא שיכר עד להתפקע. (על אף שלנגן טוען כי שתה לשוכרה רק פעם אחת בשנים האחרונות, בטיסה לקליפורניה לאחר גירושיו. רופאיו של לנגן חזו כי צריכת האלכוהול שלו לא תאפשר לא להגיע אפילו לגיל שלושים. ''אפשר לומר שההרואין גמל אותי מן השתיה'', הוא סיפר פעם).
בדרך אל ה-''weird chill...” הקליט לנגן שני אלבומי סולו נוספים: אלבום הקאברים ''I'll take care of you” (99'), אסופה מרגשת ואפלה של ביצועים מחודשים הכוללת שירים שבוצעו במקור בקולם של פרד ניל, באק אוונס וחברו המנוח של לנגן – סולן להקת הגאן קלאב – ג'פרי לי פירס. אלבום עגמומי נוסף הקליט לנגן בשנת 2001 תחת השם Field songs (שיר הפתיחה מתוכו, ''One way street'' האיטי והמלכותי, עם הפזמון ''can't get it down without crying'', הוא אחד השיאים - או שמא צריך לומר שיאי השפל - בהם נגע מרק לנגן. לעומתו ישנו באלבום גם השיר ''Kimiko's dream house” שנוצר באיזו עדינות מצידו).
''Field songs” גם סימן את סיום דרכו המשותפת של לנגן עם מייק ג'ונסון ועם בסיסט להקת סאונדגרדן בן שפרד, שעיצב מוזיקלית את שני אלבומיו האחרונים, כפי שג'ונסון עיצב את השניים הראשונים.
''לא רציתי לעשות שוב אלבום דומה, ואפילו לא אלבום מאותו הסוג'', סיפר לנגן בראיון עיתונאי, ''התיחסתי לאלבומים הללו כאלבומי רוק, אך שמתי לב כי אנשים נוטים לקבלם כתקליטי בלוז או פולק, אין לי עניין בכך. איני רוצה אלבומים נטועים בז'אנר כה ספציפי. רציתי ליצור אלבומי רוקנ'רול, רוקנ'רול מעשה ידי. אני מאזין לסגנונות רבים של מוזיקה, מתי מעט מתוכם נטועים באופן ברור בעבר. מייק (ג'ונסון) נרתע מליצור משהו ''לא בטוח'', משהו פורץ דרך. איני רוצה להקניט אותו, הוא יוצר אלבומים נפלאים ובכולם חשים בבירור את חותמו, ואני גאה ואוהב את המוזיקה שיצרנו יחד. אך אני רוצה לעשות עכשיו דבר מה אחר''.
על החלטתו להתנקות הוא מספר: :זה לא היה כה קשה. היה בחיי פרק זמן שנמשך כמעט שנה, בו רק נעתי בין מוסד למוסד: כלא, גמילה, שיקום. בשל העובדה שלא יכולתי לצאת החוצה כל הזמן הזה, ומתוך כך שלא רציתי לחיות כך עוד, החלטתי להותיר את כל זה מאחורי. זה היה סופו של סיוט שנמשך שנים על גבי שנים. קיוויתי תמיד שאוכל להפסיק, אך מעולם לא יכולתי. אולי רק עכשיו. זה קשור רבות לשינוי דרך ההסתכלות על עצמי ועל האחרים, אמרתי כבר, ישנם קרבות שנועדו לכניעה. הייתי עקשן, חשבתי כי דברים רבים אוכל לעשות לבדי. אף פעם אינך מאמין כי אתה זקוק לעזרת מישהו. וכמה שתהיה חכם – ואינני חכם כלל וכלל – או קשוח – והיו רגעים שחשתי קשוח מספיק – כך אתה שוקע יותר ויותר בצרות. האנשים החכמים ביותר שהכרתי אינם עוד בסביבה, משום שחשבו שיוכלו לחשוב את דרכם החוצה ממצבי ביש ומסערות שנקלעו לתוכן, הקשוחים ביותר הם אלו שהוכו שוב ושוב, ויש כאלו שמעולם לא יצאו משם''.
לנגן בעוד יותר קצר |
ישנו משהו בסך המרכיבים באישיותו של לנגן הנושא כנראה את חייו, וודאי שאת השירים, אל מרחב אחר. אני מאזין שוב לקולו ב-''One way street'' הנפלא, ישנם שם מיסתורין ותשוקה ועוצמה שנדמים כמעט לא אפשריים. זוהי תופעה שזיהה פעם רלף גליסון, מבקר הרוק של הרולינג סטון, כ-''יייייייאאאאאאארג'', קריאה מן השפה הגאלית הנוגעת לאיכות הנדירה שישנה בקולות מסוימים, איזה קצה, יכולת לומר דבר מה על הטבע האנושי, לחולל אפקט במאזין. זהו אינו קול יפה כפי שאתם מדמיינים קול יפה, זהו קול יפה כפי שתתארו לעצמכם יופי, דבר מה הנובע מנקודה בתוך הגוף, שמטופחת ברגישות עד שהיא מגלה את סודותיה. יופי לא שכיח שאינו נוגע רק בדרך הנכונה, לכאורה, בה יש לשיר מילים של שיר, או בהטעמה הנכונה של צליל, אלא דבר מה אחר, מה שכינה חוקר התרבות רולאן בארת בשם ''לב הקול''. אותה ממלכה נדירה של מנעד קולי שהיתה מנת חלקו של זמר הבלוז רוברט ג'ונסון, שכרת ברית עם השטן, או זמר הקאנטרי הנק וויליאמס, וכמו עברה בירושה לקולו של מרק לנגן.
נוסף על כך, על פיגומי קולו של לנגן אני מבקש להעמיד טענה נוספת - הכיעור אינו אלא יופי במנוחה. בקלטת ישנה הנמצאת ברשותי בה מוקלט ראיון עם לנגן, לא ניתן להאמין כי אותו הקול המדבר שם הוא גם זה השר. יתר על כן, הקול הייחודי של לנגן כמו מקרטע בדיבור, נשמע כה חלול וצרוד, קיים רק במרומז. כאילו נשפכה חומצה על מיתרי קולו, עד כי נמלאו צלקות וסדקים. בנסיון לישב את הסתירה הזו נחשף בפני גילוי עוצר נשימה: הצרידות המעיקה, כשהייתה לשירה, נעשתה עמוקה מאוד, שוטפת כזרם קטיפתי, והסדקים היו לצלילים הברורים ביותר. נדמה היה, כפי שמותרים קשרים בכדור של צמר שהסתבך כנגד עצמו, כך נפרמו תווי קולו של לנגן. אני מניח כי פסיכיאטרים לא יתקשו להסביר את התופעה הזו. באשר אליי, נותרתי המום מנוכחותו של אדם שגילה עבורי שהיופי אין הוא אלא היטל של הכיעור, ובכך שעל ידי עיבודה של איזו זוועה מפלצתית התגלה לפתע התכשיט היפה ביותר.
''מוזיקה, נשביתי בה'', אומר לנגן. ''הכרתי את האנשים האלה, הם ביקשו ממני לנגן בתופים אצלם, ותופפתי כה גרוע עד שהכריחו אותי לשיר, והנה אני שר, חצי חיים מאחורי. אני בן ארבעים, לעזאזל! מה קרה? זה חייב היה לכאוב. אך כשאני חושב על כך, אני משמיע לעצמי מוזיקה, או כותב שיר. מוזיקה היא הדבר היחיד שמציל אותי. בגלל שעד כמה שהכל נשמע חרא, האמינו לי, זה היה כבר גרוע יותר. הו, זה היה כל כך גרוע.''
* כל הציטוטים המופיעים בכתבה מתרוגמים מתוך ראיון שהעניק מרק לנגן למגזין ''מלודי מייקר'' ב-96', וראיון נוסף למגזין Careless talk costs lives שיצא השנה.
|
|
|
|
