|
אוהבים אותנו!
המסע הארוך
לא הצלחנו להביא לכם את הסרט להורדה [אבל אפשר ללכת לראות אותו, קראו למטה יותר], אז הבאנו לכם את פסקול הסרט ''המסע הארוך'', מאת בלובנד. בערך. כלומר, פשוט תקראו. ותשמעו.
מאת: המגזין העיוור
אוקיי, זה די פשוט, אם אתם לא מנוסים מהגליונות האחרונים. פשוט מקליקים על שמות השירים קליק ימני, שומרים אותם על המחשב שלכם ונהנים מהם. אם רוצים לצרוב דיסק, אז מורידים גם את העטיפה [קדמית, אחורית], מדפיסים אותה, צורבים את השירים והיי הופ - דיסק.
בזמן שמורידים [או בזמן שמאזינים] אפשר וכדאי לקרוא את ההערות מפי הבמאי, ערן קולירין [מתחת לרשימת השירים יש חלק נוסף, תציצו] ומפי דויד פרץ ואלעד שופן [שהם בלובנד, קקטוס, וכל מה שבאמצע].
:: :: :: ::
1. רגע לפני הסוף - הנעימה הזו מלווה את סיקוונס הפתיחה של הסרט. אחרי כמה שיחות ארוכות וטרחניות שכפיתי על דויד בעניין המוסיקה, הוא ביקש שאעזוב אותו לנפשו לעבוד קצת. יצאתי לחופש של שבועיים. במהלך הזמן הזה, כך מסתבר, הוא בהה במסך הטלוויזיה עשרים וארבע שעות ולא הבין מה רוצים מהחיים שלו. הסרט היה בעיניו קר ומנוכר, שונא אדם ומרוחק. לבסוף, יום לפני שחזרתי מהחופש, בהתקף של פאניקה הוא ואלעד התיישבו ויצרו משהו, שיותר מהכול היה תמונה מוזיקלית של מצבם הנפשי הרעוע, כלומר בעיקר קולות הרקע המוזרים, מונחים על מקצב של באס פועם ומאיים. הקשבתי וביקשתי נעימה שתחבר את הכאוס הזה, משהו שישתחל לו בתוך העולם המנוכר הזה. הם הוסיפו את נעימת החליל. היא הייתה מקסימה בעיני, הייתה בה איכות של תמות קלאסיות לסרטים, משהו שמוריקונה היה כותב (ומנגן עם סימפוניה שלמה, אבל לא חשוב) ויותר מהכול היא שיקפה משהו מאד בסיסי בסרט - ילד מתנהל בדרכו השקטה והנפרדת באמצע העולם הגדול והעצוב הזה סביב. [דויד ואלעד: בגלל שהסרט מטפל בסיפורן של כמה וכמה דמויות במקביל, הרעיון המקורי היה ליצור מוטיב מוזיקלי שישקף כל אחד מחמשת הדמויות המרכזיות בסרט, וכך נוצר לסאשה מוטיב מוזיקלי של סקונדה וטריטון (מרווחים מוזיקלי הנחשב לקשים ודיסהרמונים במיוחד). לאלכס, כדמותו בסרט, יצרנו את האלמנט המוזיקלי המסתבך בין סולמות ולא מוצא מנוחה באף אחד מהם, לבטי הצמדנו את האקורדים הנוגים-עצובים בפסנתר החשמלי (שהפכו מאוחר יותר ל''כשהלילה יורד''), ולילד את נעימת החליל. אולם מהר מאד גילינו שאם נעשה זאת לאורך כל הדרך, הפסקול ישמע כמו אופרה של ואגנר. שזה לא רע, אבל בפרוש לא מתאים לסרט. לכן החלטנו לגשת לאלמנטים המוזיקליים בגישה שונה, כמו בחיים. למרות שלכל דמות בסרט יש סיפור נפרד, הרי שהחיים שלהם קשורים אחד בשני, וכך שזרנו את האלמנטים אחד בתוך השני כדי לתאר מצבי רוח, רסיסי חיים, תחושות ומילים, ופחות דמות מסוימת לאורך כל הדרך''.]
2. ילד אחד - הנעימה של הילדקטש או הנעימה האופטימית. אני חושב שהמהלך המלודי היפה הזה נולד כשדויד ואלעד התחילו לחבב את הסרט.
3. כמעט בסדר / אייריס - [ד.א: כשחיפשנו שיר לשים בסצינת הבוקר של בטי ובני בדרך לעבודה/בית ספר, חשבנו שהשיר הזה יכול להתנגן מתוך מקלט הרדיו, ביקום מקביל שבו השירים שלנו משודרים בגלגל''צ. כמו ''נוסעת'' (אוסף קקטוס), זהו שיר נוסף מתוך פרוייקט ''אייריס'' הגנוז, אותו הקלטנו באולפני סוף היקום הישנים – איריס לוי בשירה, יאיר שליידר בבס, ואנחנו בתופים (אלעד), גיטרות וקלידים (דויד). במקור השיר היה של בלובנד אבל דויד חשש שמא הוא להיטי מדי בשבילנו...]
4. עוד פעם אותו הסיפור – ה-e–bow של דויד קוצץ את האקורדים התלושים של הפסנתר החשמלי. בוקר. היום מתחיל, עוד יום אחד זהה ואינסופי במבוך השגרה, אפילו עכשיו בבוקר שישי שטוף האור הזה, שעה שאני יושב לי כאן בתחתונים מצוירים ואופטימיים כותב ומקשיב, יום ראשון סתווי ואפור מתחיל להתגנב, אני נזכר שעוד מעט השעות האלה ייפלו על תל אביב, מעט לפני כניסת השבת יתחילו השירים הישראליים האלה, ובשדרות ח''ן יתנועעו העצים בבדידות, מה שמביא אותנו היישר לקטע הבא.
5. עששיות - ''ילדות, זמן בית הספר בעצלתיים שט עם פחד, לדברים דמות מעורפלת. הו הבדידות הו זמן כלה לאט...'' אח יא דויד ואלעד, שהשם ישמור עליכם טוב טוב. [ד: לפני 3 שנים ערן הכיר לי ספר בשם ''אומרי שיר על סף המוות'' - אסופת שירי הייקו שיצרה אצלי עניין הולך וגדל בתרבות ההייקו והיפנית בכלל. יש בפתיחת הקטע משהו מהעששיות שאלכס מייבא מהמזרח הרחוק ובהמשכו משהו מהתקליט הצרפתי של ז'אק ברל, התלוי מאחורי המוזג בבאר אליו אלכס נכנס בצהרי היום.]
6. מה את כבר יודעת על החיים שלי? (סאשה מוניציפלי) - [ד.א : סאשה הולך במסדרונות העיריה, אבוד בנבכי הבירוקרטיה הכחולה. בהתחלה רצינו לשים לו את האלמנט הנוקשה שאפיין אותו, אולם ככל שעבר הזמן ולמדנו לאהוב את דמותו העגמומית, גילינו שאנו רוצים להעניק לו קצת יותר חסד בזמן שהוא צועד במסדרונות האינסופיים של החיים.]
7. מכונות המזל - האלמנט המסתבך – כמו הדמות של אלכס המהמר, המצויה במאבק תמידי בשדים פנימיים ובמכונות מזל, מזמינות בשלל אורות, מהלך של מודולציות אין סופיות שלעולם לא יגיעו למנוחה, לפחות לא כאן, בצד הזה של הכדור, אצל אחותה הקטנה והלא ממש מפותחת של אטלנטיק סיטי. [ד.א: זה אחד מכמה קטעים שנעשו לסרט ולא נכנסו אליו– מקצב אורגן קומותיים ישן, קצב מקרטע משהו, אלקטרו-מומוס קרקסי שכזה.]
8. אבל למה עשית את זה? - אלה סוג הקטעים בסרטים שאמורים לעבוד על התת מודע, אז תעשו כאילו שאתם לא שמים לב. [ד.א: שמנו לב]
9. המראה לא משקרת - [ד.א: יש משהו מכמיר וקורע לב בדמות המתלבטת של בטי, בעומדה מול המראה ומקווה למשהו טוב שיקרה. האקורדים עולים ונופלים ביחד עם התקוות שלה. מכאן בעצם התחיל ''כשהלילה יורד''.]
10. ריקוד מכונות המזל - האושר בסרט הזה צריך להבליח, כמו משהו חולף מבעד לחלון של מכונית נוסעת, כמו עדר של כינורות צרפתיים כאלו, סאן רמו דה לה שמעטה, שפתאום ממלאים את הלב. אני חושב שאני אף פעם לא אתעייף מלשמוע את זה. [ד.א: כל כך רצינו שהקטע בו אלכס רוקד בטירוף רגעי מלא אושר ימשך ויימשך, אך כפי שערן רצה האושר אכן הבליח ומיד נעלם.]
11. צהרי היום - הדילוג הקטן של השכן הנכה. תמצית העניין. בסרט מלווה את הדילוג אלמנט דומה שמנוגן בגיטרה, עכשיו כשאני מקשיב אני לא כל כך בטוח שבחרתי את הבחירה הנכונה. הפסנתר והחצוצרה האלה כל כך תלושים, כמו תלויים בחלל האוויר של רחוב קטן בר''ג, קצת לפני הצהרים. [ד: הקטע הזה הוא תוצאה ישירה של שעות על גבי שעות של (טומיטה מנגן) דביוסי כשהייתי קטן.]
12. הבנה אמיתית - [ד.א: הבנה אמיתית הוא הדבר שהכי חסר בשיחה בין שלומי וסאשה. אחרי שהתלבטנו רבות איזה אופי יהיה למוסיקה בקטע, החלטנו שהקטע צריך ללטף ולא לדקור. גם כאן המוסיקה נגמרת לנו הרבה לפני שהיינו רוצה שתגמר. ]
13. אבל הבטחת אבא - אלכס ממשיך ומסתבך מטה מטה.
14. איך זה בוער - שוב תת מודע.
15. כשהלילה יורד - המלודיה הלירית של דויד ואלעד פוגשת בקולה המדמם והפוצע של רות דלורס וייס, אני נזכר במשפט של בוקובסקי ''אני שומע את סטרווינסקי מנקה את הלכלוך מתחת לציפורניים''. ביצוע קסום והורס, שעל פי השמועות הוקלט בפעם אחת ויחידה. באשר לשאלה שמטרידה את אלה שאוהבים את השיר, ''למה הוא לא נמצא בסרט?'' אז התשובה היא שהוא כן נמצא בסרט, רק לא בצורתו הזו. היא נמצאת ברוח ובנפש, הטקסט נמצא, הליווי מנוגן כמו שאולי שמתם לב, לאורך הדרך. הגרסא הזו פשוט לא התאימה בגוף הסרט, סיבות עלומות של מיקס וקצב חיתוכים, מה שהותיר את האפשרות להניח אותה על כותרות הסיום. כאן התנגשו שאלות שלא אלאה בהן, של שלמות הפסקול, מפני שחשתי שהנחה של שיר בסוף תפגום באמירה, או ב''סיפור מוסיקלי'' השלם. אבל כן, גם אותי השיר קורע וגם אותי השירה של רות הורסת. [ד: השיר עצמו נכתב הפוך לחלוטין וקודם היו לי את כל האלמנטים המוזיקליים מהפסקול ומתוכם בניתי את השיר בתהליך הפוך לסטנדרטי, כשקודם כל כותבים מילים ולחן ורק אחרי זה את העיבוד. הטקסט עצמו לקוח בחלקו מתוך הסרט (בעיקר הבתים) והפזמון הכתיב את עצמו מתוך המוזיקה ששוטטה בראשי, כששוטטתי לעת ערב חורפי ברחובות באר שבע. מהרגע שדמיינתי את השיר היה לי ברור שהקול של רות הוא הדבר הכי נכון לשיר הזה. הבאתי אותה לאולפן, ניגנתי לה את השיר פעם אחת, בדקנו סולם אחר ומיד שלחתי אותה להקליט סקיצה כדי לבדוק איך זה עובד. זה מה שאתם שומעים בביצוע הזה.]
"הלילה יורד": קולות - רות דולורס וייס; חצוצרה - אבינועם אבינועם.
16. הינשופים של הרחוב - ישנו אמבולנס, שהסירנה שלו מייללת ראגא הינדוסטנית וכשהוא חולף ברחובות העיר, הכלבים מייללים אליו בחזרה. אף אחד, מעולם, לא שב בשלום מנסיעה באמבולנס הזה והצוות הרפואי שבו מביט, לעיתים בפליאה, אל השמיים ואל הירח, כשהם חוזרים לפנות בוקר אל מגרש החניה של בית החולים ושואלים את עצמם מדוע, למרות שהם נאבקים, החולים נשמטים להם תמיד תחת הידיים באנחה, שלווה ומחויכת, שאפשר לראות אותה כמו ערפל עדין, מסתלסלת סביב לצליל האזעקה. [ד.א: האלמנט המסתבך בגירסא הטווינפיקסית-לירית שלו.]
17. ''אני אוהב את התמונה הזאת...'' - [ד.א: ''אנחנו אוהבים את הקטע הזה...'']
18. סאשה נוהג - רגע המשבר הגדול של דויד ואלעד, אולי יום לפני המיקס הסופי ועדיין לא היה להם מושג מה יהיה בקטע הזה. הסיבה המשונה לכך היא שברגע הזה בסרט ישנה סידרה של שוטים החוזרים על עצמם. זה כשלעצמו לא צריך להוות בעיה, אבל זה כן יוצר בעיה כאשר הסדרה של השוטים חתוכים על פי מקצב אקראי שהתנגן לעורך ולבמאי בראש, כזה שלא מסתנכרן עם אף מטרונום מקובל. העניין הביא את דויד על סיפה של התמוטטות עצבים. בלילה האחרון אפילו אני התנדבתי לעזור, חיברתי את הגיטרה לתוכנת העריכה שלי ויצאתי עם גירסא מגוכחת להפליא, שאני מאד מקווה שדויד מחק המחשב שלו. לבסוף, רגע לפני נעילת הסרט, הם הופיעו עם הקטע הזה, שאני חושב שמסוכם על שלושתנו שהוא אחד האהובים. אבל צריך לראות אותו בסרט כדי להרגיש את השלמות שבה הוא מתיישב עם התמונה. [ד.א: יש משהו במוסיקה שהצליח לקלוע בסצינה בה סאשה נוהג במכוניתו ברונדלים בחיפוש אחר חנייה. לפרקים העבודה על הקטע גרמה לנו להצטער שלקחנו את העבודה על הפסקול... הסצינה לוותה בארבעה-חמישה קטעים שונים שלא הצליחו לשכנע אותנו מספיק ולהתחרות בפסקול הזמני המוצלח שנלקח מתוך גודספידיובלאקאמפרור. התוצאה כאמור שכנעה את כולנו.]
19. צעד אחד לפני - רגע הפיצוח הראשון של פס הקול. אני זוכר שדויד שלח לי את הסקיצה באינטרנט, שמעתי אותה בקולי קולות באמצע הלילה. אשתי, למחרת, כמי שמנסה להיזכר באיזה חלום שפג אמרה לי ''שמעתי משהו, אתמול בלילה, מנגינה, מתוך שינה, איזה יפה היא הייתה...''. הרגע שאני הכי מתרגש בו הוא בדיוק בדקה 2:49, כשהקרנות הצרפתיות (דויד הסביר לי) נכנסות ומלטפות מלמעלה. כמה עצוב ככה מתוק. [ד.א: כמו בפתיחה, גם כאן האלמנטים המוסיקליים של הדמויות בסרט מופיעות ביצירת הקטע. מעניין כמה תבשילים אפשר להכין מאותם חומרי יסוד.]
20. רציתי רק לומר לך (הליכה איטית) - [ד.א: גירסא שונה לנעימת הפתיחה, שנועדה לקרב את הצופה אל סוף הסרט. בסופו של דבר, גירסא זו לא שולבה בסרט ובסצנה מרגשת זו שבה ומופיעה המוסיקה מההתחלה, בעיבוד זהה ובעריכה שונה.]
21. להזכר שוב באותו הרגע לפני הסוף - הנעימה של קטע 19, הפעם בהרמוניה מאז'ורית, צועדת, ממשיכה הלאה, אולי על המישורים הארוכים של האדמה הטובה שבמערב ואולי סתם בארלוזרוב. הנה הדברים מסתיימים ומתחילים מחדש, עשרים וארבע שעות בחיי משפחה אחת, יום אחד, חמישה אנשים בקווים מקבילים, קפואים, תקועים, רוצים להגיד זה לזה משהו, אבל שותקים, מפני שאין כבר מילים להסביר את המטבחים האלו, את מסדרונות העירייה הארוכים. ארבע דמויות בוגרות כמו לכודות במסלול חיים ידוע מראש וילד אחד שעדיין חושב שאפשר אחרת שאפשר לקחת את הכדור, להטעות, לחתוך באמצע, לנצח לרגעים. [ד.א: זה מה שקורה אחרי עבודה של כ-40 שעות רצופות (לכל מי שתהה לאן דויד נעלם מהסולסיק בתקופה זו). רק אחרי כל כך הרבה שעות עבודה, חזיונות פיל סקפטוריים וספיריטוילייזדיים נראים כמו מציאות.]
מוזקאים ממאדים ובמאים מנוגה
ערן קולירין (מכותבי הסדרה ''שבתות וחגים'' וכותב הסרט ''צור הדסים''), במאי הסרט ''המסע הארוך'', מספר קצת על הדברים שאנחנו לא יודעים
מאת: ערן קולירין
כאשר אתה מביים סרט וכל גחמה יצירתית שלך מלווה בארבעים אנשי צוות, שתי משאיות ציוד, משמרת און-ליין אוף-ליין והשד יודע מה עוד, אתה לומד להיות מנומק. לאו דווקא מפני שאתה מאמין בנימוקים שלך, אלא פשוט מפני שאתה צריך להסביר להרבה מאד אנשים למה אתה חייב לצלם איזה עץ עלום, באמצע הלילה, ברחוב הכי חשוך בתל אביב, למרות שאתה מבין טוב מאד שזה מצריך שמונה משאיות תאורה ולמרות שאתה מבין שזה גוזל שנות חיים שלמות מהמפיקה שלך. ''בגלל שאני אוהב את העץ הזה'', הוא לא הסבר מספיק במקרים האלה, אתה חייב להמציא משהו הרבה יותר מורכב.
מוסיקאים, לעומת זאת, הם עם לא מנומק. זו תכונה נשגבת להיות לא מנומק, כשהנדריקס חובט את הגיטרה שלו לתוך סט התופים, הוא לא מנומק, הוא כועס. מוסיקה, מכל האמניות, היא זו שקרובה במידה הרבה ביותר לרגש טהור. קולנוע פעמים רבות הוא האמנות הרחוקה ביותר מרגש טהור.
זה לא שקולנוע לא מצליח לייצר רגש טהור, אלא שהוא נזקק לשם כך לכבלים הארציים יותר של המלה והסיפור. וסיפור הוא עניין שכלתני, אנחנו חושבים על סיפורים, אנחנו מבינים סיפורים, אנחנו מבינים דמויות ומבינים מילים. אנחנו לא מבינים מוסיקה - אנחנו מרגישים מוסיקה.
למוסיקאים, מצד שני אין מושג קלוש בסיפורים. הם לא מודים בזה, כמובן, אבל אין להם. הם מבלים את רוב
חייהם במחוזות הרגש הטהור, ברביצה על ספה בירכתי חדר מיקסים אפוף סיגריות ומחזור אקראי של אחד משלושה משפטים: ''תעלה קצת את השירה'', ''תשמיע את זה עוד פעם'' ו''מה עם הפיצה, מתי הזמנו?''.
לא שמדובר בעם של אהבלים, חלילה, שהרי שבמקרה של שני המוסיקאים כאן מדובר על אחד שהוא דוקטור לפיזיקה קוואנטית ושני שהוא פרח טיפוחיה של אריקה לנדאו, עם איי-קיו מוכח של מאתיים שמונים, שאפילו סטודנטיות לרפואה מנסות לגנוב ממנו זרע, אלא שכאשר הם עושים מוסיקה, הם עושים זאת בשפה אחרת לגמרי.
יצירה משותפת כמו קולנוע מבוססת על שפה משותפת. תשכחו מה שאי פעם ספרו לכם, אין דבר כזה צלם מחונן, עורך גאון, או במאי גאון. הטכניקה הייתה ותמיד תהיה עניין שולי, ישנה רק הרמוניה שבין אנשים, כשהיא קיימת הרכיבים הטכניים מגיעים למיצוי.
יצירת פס הקול, בסופו של עניין, היא המסע הזה למציאת השפה הזו. כאן הבעיה וכאן גם הקסם. המוסיקה היא חופן של רוח שאתה זורה על מבנה. אתה מנסה להסביר איך הוא נראה, חופן הרוח הזה, אתה מסמן אותו, אתה מצייר לו דמות, אתה מנסה להדוף אותו באוויר, לאבחן, לסמן, אבל בסופו של דבר אתה פשוט עומד ומנופף בידיים בחדר ההקלטה. הם - מצד שני - פשוט מנגנים אותה.
לא יכולתי לבקש פסקול טוב יותר לסרט הזה. לא יכולתי לבקש לעבוד עם מוסיקאים נהדרים יותר. התבקשתי לכתוב כמה מילים ולהסביר. אני אנסה, אבל זה חלקי, מפני שבסופו של דבר זה נפלא ממילים, זה מאבק וזעם ושוך הזעם ו''שום דבר לא ייצא מהסרט הזה אף פעם'' ופתאום מתוך הכול, ברגע אתה רואה משהו מבליח והוא צלול ואמת ושלם, לא יודע, ממרחק הזמן - כבר כמעט שנה לאחר סיום הצילומים - לא מתחשק לי לנמק. הדבר נח לו שם והוא מרגש אותי כשאני מקשיב.
ועכשיו לפרסומות: ל''המסע הארוך'' עומדות להיות 3 הקרנות מיוחדות ונוספות בסינמטק תל אביב:
הקרובה ביום ראשון ה-15.8, בשעה 20:00
ביום ראשון ה-29.8, בשעה 20:00
וביום ראשון ה-5.9, בשעה 20:00
אם אתם בכל זאת נזקקים לנימוקים, אז הסרט זכה לשבחים גורפים מצד הטובים שבמבקרינו, זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל אילת ובפרס האקדמיה הישראלית על המשחק.
את הביקורת האינטרנטית היחידה שנותרה על הרשת (השאר שמורות אצלי על גבי נייר עיתון, נשבע לכם, תבואו לראות) אפשר למצוא כאן.
|
נו, אז מה אתם אומרים? נרשם בשביל להוסיף תגובה? [ רישום ;לוגין ]
|
|
|
