דבר העורכים
בפעם הראשונה שנכנסתי למגזין השרת העיוור, לא יכולתי שלא להיות מבולבל מההגדרה של חומר מקורי ככל העולה על רוחי, בכל פורמט שהוא, כל עוד הוא נוגע במוזיקה. בבדיחות-דעת של בן-עשרה טיפוסי תהיתי אם סדרת צילומים שלי משחית אלבומים תתקבל בברכה אצל עורכיו. לפני זמן-מה מצאתי את עצמי נזכר באותה פעם ראשונה כשהציעו לי לערוך בצוותא עם אופק את המגזין, הבנתי שעליי לקבל כל חומר מקורי, אף אם אינו מוצא חן בעיניי אישית, כל עוד הוא עומד ברף איכות מסוים, אודה כי המחשבה שאת אותו הרף אקבע אני העלתה בי חששות מסוימים.
לשמחתי, כשהחלו רעיונות לצוץ וחומרים להגיע גיליתי שהחשש האחרון שלי הוא איכות החומר, כל רעיון רק גרם לי לרצות לראותו מתממש, וכל עבודה שהסתיימה, לשחררה לאוויר העולם.
אני רוצה להודות לכל הנפשות שפעלו לעשיית הגיליון הנוכחי, אתם אנשים מיוחדים.
קוראים יקרים, המגזין מוכן והוא מריח טוב, בתיאבון!
באדיבות,
גונאי.
כשגרפילד הציע לי לערוך את מגזין השרת העיוור, הרגשתי כמו מי שמקפיצים לעברו תפוח אדמה לוהט בכדי שיצנן אותו בכפות ידיו. בודאי שתהיתי, כמובן, מתי יקום הגבר או תקום האישה שיעשו מעשה ויחליפו כבר את הבאנר הותיק של גיליון 16 באחד חדש ונאה המונה י''ז גיליונות, אך יותר מכך תהיתי לגבי מצבו של השרת בכלל, בעיקר לאור חילופי הכוחות שנעשו בחלונות הגבוהים ובשל המצב שקדם להם.
שאלתי את עצמי: האם באמת הגיע כבר הזמן בכדי להרים פרויקט שכזה? האם עברנו את הסערות וחוסר הודאות, שהותירו את השרת העיוור בטריטוריות רשת חדשות, כאלו המכילות בלוגים ממוקצעים, תחנות רדיו מתקדמות, רשתות חברתיות וכל הווב 2.0 הזה, שלא בלטו במידה כה רבה בעבר הלא כל כך רחוק? אני גאה לומר, כי בידיעה שהספינה מנווטת בידיהם הבוטחות של אחרים, גדולים וטובים, חשתי שהגיע כבר המועד לקום ולעשות.
אינני מתיימר לתאר את המגזין כפני השרת, מכיוון הוא אינו כזה כלל וכלל, אך אני מאמין כי הוא מציין קודם כל עשייה שיתופית, המאגדת בתוכה את המנהלים והכותבים, כמו גם מוזיקאים ומעצבים המתעסקים בויזואל, ובנוסף, כך אני מקווה, המגזין משקף איזושהי תקופה במציאות התרבותית המקומית, שמתייחסת לאספקטים שבהווה וגם יש לו נגיעה רלוונטית לעבר. ומי יודע? אולי הקידום הנ''ל עוד יזכה אותי בעתיד במשרת כותב זוטר במגזין התרבות של נענע או ויינט או משהו, כמו כזו שיש לכמה עורכים קודמים ומכובדים.
ובלשון רצינית ואינטימית מעט יותר- ממש לא מזמן קראתי אודות מורה הזן היפני דוגן, שלימד כי אין דרך ומטרה שהן נפרדות זו מזו, אלא שבאמצעות עשייה מתמדת ישנה התחדשות מתמדת, שמגדירה מחדש מצב שלם ורצוי. ההוויה הזו מתפוגגת, לכאורה, אך היא מכינה את הקרקע לקראת התהוות מחודשת. אני משליך מכאן על הכנת המגזין- העשייה עצמה, מבחינתי, אינה נפרדת מהיעד, ובמהלכה יצא לי להכיר לראשונה וגם לבוא לראשונה בקשר בלתי אמצעי עם אנשים נהדרים, עם המון אהבה, ידע ואכפתיות, וזה היה שווה מבחינתי כל מאמץ שהוא, וכמובן, מכאן נסללת הדרך לגיליון הבא, שיציין בעצם ח''י גיליונות.
אז תודה לכל מי שכתב, קרא, שמע, צפה, צייר, צילם, תכנת, ניגן, הקליט, נסע, נזכר, הרהר והתנה אהבים למען הגיליון הזה, כולכן נשמות טובות.
אופק.
אז מה יש לנו?
ראשית- רועי ירקוני וישי זומר סיפקו למגזין אוסף יצירות שלהם שלא ראו אור עד היום. מעבר לכך, תמצאו את הפרויקט שערכנו לבחירת 60 אלבומים ישראלים (פלוס אחד לשנה הבאה) כרשימה חלופית לאלו שפורסמו ומוחזרו בגופי תקשורת המיינסטרים, שנכתב בסיוע בניו הטובים של השרת העיוור ואורחים שפשפשו בדיסקיותיהם והמליצו לנו על השעור שבעיסה. מעבר לכך, בתחום הויזואלי, אתם מוזמנים להסתכל בעבודותיהם של יניב קלמיצקי, שיצר קליפ עבור רביעיית מסנר, קרן תג'ר שהכינה עבודה יפיפה על רקע שירם של הטוקינג הדס וכמובן יעל מאירי, שחוזרת עם ''הקליק'', והפעם עם בנות הסטרוברי ג'ם וחברים.
איתי רוזנברג מתארח ומספר לנו תלאותיו כמנהל שמנסה להציל את מרתף 10 מסגירה, נועה דרור שבה עם הסיקוול לעלילותיהן של מלכות הפולק וחוזר גם אמן ואיש יקר לאייש את תפקיד המרואיין החגיגי ליום העצמאות. ואם כל זה לא מספיק, אתם מוזמנים גם לעיין בכתבה אודות ההופעה החגיגית של אורפנד לנד, בחיי המין המוזיקאליים של הזוג יוגב ונירה ובהגיגיו של אופק אודות ספר בנושא הפאנק ותת תרבויות הנוער בכלל שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג.
וחשוב-חשוב: לנוחותכם והנאתכם, מצורפת גם גרסא להדפסה של הגיליון, אשר ויזואלית שונה במידה ניכרת מחווית הקריאה ברשת ומומלץ להעיף בה יותר ממבט.
קריאה, האזנה וצפייה מהנה.
צוות המגזין
שימו לב, שבגיליון הנוכחי חזרנו למתכונת העיצוב המבוססת על אלבומים קיימים, בנוסח שונה ממה שבודאי מוכר לכם מהעבר. התמונות נלקחו מתוך עטיפת Volta של ביורק, שאינשאללה תגיע לארץ בסוף יולי.
|
תוכן עניינים
|
